משיחות השקר – משבתאי צבי שר”י עד לייטמן הקומוניסט

על מנת לספק לקוראי קשר ישיר
בין משיחות השקר של שבתאי צבי שר”י
לבין ימינו אלו ממש,
אביא לכם את משיח השקר הנוכחי
שממש בימים אלו
סוחב אחריו אלפי יהודים טובים
אל תהומות השקר שלו.

קומוניסט עלוב שמלביש את התורות הקומוניסטיות שלו
ביעני “קבלה” ועוד בשם
“בעל הסולם”.

אבל לפני כן, כדי שתקבלו מושג קלוש
אביא לכם תמצית קצרה אודות שבתאי צבי שר”י
משיח השקר

לאחר התמצית אביא לכם את ההוכחה לכך שלייטמן
הוא שקרן מתועב שאין בינו לבין יהדות מאומה
ולא סתם הוכחה ערטילאית – אלא הוכחה מפיו ממש.

קודם שבתאי צבי שר”י

שבתי צבי – ש”צ – משיח שקר,
מיסד כת השבתאים.
נולד באזמיר בתשעה באב שנת שפ”ו (1626),
ומת בעיר ביראט במדינת אלבאניא ביוה”כ שנת תל”ז (1676).
אביו היה מרדכי צבי, ממשפחה אשכנזית שעברה לאזמיר מיון.
שבתי צבי נכנס לבית המדרש של ר’ יצחק דאלבה בהיותו בן שש שנים,
שם למד מקרא משנה ותלמוד.
בהיותו בן ט”ו לא הוצרך עוד למורה, והתחיל ללמוד קבלה בעצמו.
בן י”ח נמנה בין החכמים, הרביץ תורה והעמיד תלמידים.

הצטיין בקומה ובתואר פנים, בקול ערב ובשערות שחורות.
אהב להתבודד והרבה לטבול בים בקיץ ובחורף.
לרגלי המלחמה בין תורכיה וממשלת ויניציא על האי כריתים
עבר נתיב המסחר לאזמיר, אבי שבתי צבי התעשר,
והתחתן עם עשיר אחר שנתן את בתו היפה לשבתי צבי לאשה.
הוא לא קרב אליה, ובי”ד כפו עליטו לגרש אותה.
וכך נהג גם באשתו השניה, ויהי הדבר לפלא.

מגלה קץ הימין
בשקידתו הרבה בקבלה ובזהר מצא כי גאולת ישראל
והמלך המשיח יבוא בשנת הת”ח (1648),
לפי הרמז בשנת היובל הזא”ת תשובו איש אל אחוזתו.
הוא ראה עצמו המלך המשיח, גילה הדבר לתלמידיו והגה השם המפורש באותיותיו,
דבר המותר רק למלך המשיח.
תלמידיו האמינו בו, והשמועה יצאה בין חבריו ובני העיר.
כאשר נודע הדבר לחכמים שלחו אליו שני דיינים להתרות בו שלא יעשה זאת,
והוא ענה בקור רוח שהוא משיח ישראל.

הרב הכולל ר’ יוסף אישקפה הכריז כי ש”צ ותלמידיו מוחרמים,
ונמצאו גם אנשים שהיכו אותו ואת תלמידיו ורצו להרגו.
ש”צ עזב את אזמיר ונסע באניה לקושטא.
אותם ימים היו השולטן והשרים הראשים באדרינופול,
ולכן יכל ש”צ לאסוף אסיפות ולבשר על התשועה.
לעזרתו בא אברהם יכיני, שהטיף והסב את לב העם להאמין בש”צ.
מהיום ההוא נחשב יכיני בין ראשי השבתאים.

נדודים בסלוניקי, איזמיר וקושטא
אך כאשר הריצו חכמי אזמיר מכתבים לרבני קושטא להודיעם מהחרם
ולגלות חרפת המשיח המדומה,
ברח עם בני לויתו לשלוניקי שהייתה אז העיר המרכזית ללמוד הקבלה.
שם ישב בהשקט ושלוה, ונהרו אליו עוד תלמידים רבים.
שמונה שנים ישב בשלוניקי, עד אשר בהיותו עם חכמים בסעודה
בקש שיביאו לו ס”ת עם תכשיטיה וחפת חתנים, עמד תחתיה, ברך ברכת הארוסין,
וארס את התורה לו לאשה.
אח”כ הגה את השם המפורש ואמר לנאספים שהוא המשיח.
רבני שלוניקי שלחו שני שלוחים לומר לו כי
בן מות הוא,
וש”צ מהר לברוח מן העיר בראשית שנת 1658.

כשנה אחת היה ש”צ נודד ממקום למקום ויסע לאתונה בירת יון מקום מגורי אבותיו,
אך גם שם רדפוהו. עבר לאזמיר,
משם חזר לקושטא. בקושטא התחבר עם אליה קרקשוני,
ושליח מירושלים בשם דוד קפיאה.
ש”צ עשה מעשים מוזרים בדג,
שהציע לו כרים וכסתות בעריסת ילדים,
והתנבא שעתיד עם ישראל להגאל במזל דגים.
כאשר נודע הדבר לחכמי העיר גרשוהו.
הוא שב לבית אביו באזמיר,
שהה שם כשלש שנים מבלי לעשות עוד מעשים מוזרים.

נסיעתו לירושלים
בעת ההיא רבו השמועות בין העמים שקרובה לבוא תקופה חדשה
אשר תביא בכנפיה שינוים בסדרי הטבע,
המוסלמים קיוו לגילוי מחמד,
והנוצרים קבעו את שנת 1666 להתגלות ישו משיחם.
ויש ביניהם שנבאו גם את תשועת ישראל בשנה ההיא.
שבתי צבי נתלה באווירה זו, והחליט להגלות לישראל כמשיח.
בשנת 1662 או 1663 נסע מאזמיר לירושלים,
עבר דרך אלכסנדריה וקהיר, והתודע שם אל הגיליבי רפאל בר יוסף הין,
שר האוצר ופקיד היהודים.
ש”צ מצא חן בעיניו, והוא נסע דרך עזה וחברון לירושלים.
מצב העדה בירושלם היה בשפל המדרגה בעת ההיא.
הצרות התכופות והתלאות שבאו על היהודים הבריחו את העשירים,
ורק דלת העם נשארה בירושלים. כאשר בא ש”צ,
התנבא על הגאולה,
והיה הולך בבקר לביהכ”נ ויושב עם התלמידים
שנהגו בו כבוד.

אחרי כמה חדשים שכר את ביתו החדש של דוד קפיאה,
מי שהיה שליח ירושלם בתוגרמה האירופית.
שם התבודד כמעט כל היום והתענה משבת לשבת,
ורק בערב שבת היה הולך לשוק וקנה צרכי שבת.
עסק בקבלה מעשית ובשמות הקדושים.
לפעמים לן בבית הקברות והטעה את ההולכים עמו לשמוע בת-קול יוצאת
מתחת הקברות ומכרזת
“ש”צ הוא משיח!”.

שמואל פרימו, שהיה ערום ונוכל, התחבר לש”צ
והיה אחד ממעריציו ואיש סודו.

הקאימאקים (פקיד) בירושלים דרש כסף רב מהקהילה היהודית,
ואלה התאספו והחליטו לבקש מהגיליבי רפאל ממצרים לעזור להם.
הם פנו לש”צ שילך אליו ויבקש את בקשתם.
ש”צ נעתר להם,
ונסע דרך חברון מצרימה.

אשת זנונים ונתן העזתי
בעת ההיא נודע כי שרה, נערה יהודיה פליטה מחרב הקוזאקים בפולין,
שהייתה מטורפת בשל העינויים שעברה, הכריזה שהיא עתידה להנשא למלך המשיח.
הנערה עסקה בזנות, הלכה ממקום למקום עד שהגיעה לליוורנו.
השמועות הגיעו למצרים, וש”צ שלח שליחים להביא את הנערה למצרים,
שם נשא אותה לאשה.
הוא טען כי גם הנביא הושע נצתווה
לקחת אשת זנונים.

הגיליבי הפקיד בידו ארבעה אלפים גרוש כתמיכה לעדה הירושלמית.
ש”צ נסע לירושלם דרך עזה, שם התחבר עם נתן בנימין הלוי,
שנודע בשם נתן העזתי, או נתן הנביא.
נתן היה גם זייפן, והוא המציא לש”צ קלף ישן נושן,
מחק ממנו את השם, וכתב במקומו חזון של ש”צ והראהו לו.
בראות ש”צ את המגלה המזויפת הזאת, כי הוא בחיר ה’,
נתחזקה האמונה בלבו כי הוא המשיח.
הוא קוה כי ביום המיועד יוכל לעשות נסים ונפלאות
ולהפוך העולם לפי חפצו (ציצת נובל צבי דף ל”ט:).

בבואו לירושלם בסוף שנת 1664 הכריז על עצמו כמשיח.
את הכסף שנתן הגיליבי חלקו ביניהם הנוטים אחריו.
רבני ירושלם זעמו על כך שלא הביא תועלת,
וגם בלבל את יהודי העיר.
הרבנים גרשו את ש”צ. נתן העזתי שב לעזה,
משם שלח מכתב לכל תפוצות הגולה לבשר ביאת המשיח ש”צ שיגלה במהרה.

ש”צ נסע מירושלם דרך היבשה לאזמיר,
והגיע שם ביום 10 ספטמבר 1665.

בר”ה הודיע לקהל מאמיניו שכבר הגיע המשיח.
במוצאי החג התאספו בבית ר’ יהודה מורטירו חכמי איזמיר,
וגזרו שהוא בן מות,
אך לא נמצא מי שיפגע בו מפחד ההמון.
ש”צ יצא מהעיר לכפרים עד 6 דצמבר 1665,
אז שב העירה לחוג את חג החנוכה.

בעת ההיא גר באזמיר משה גאלאנטי
עשיר שבביתו היה מקום תפלה הנקרא בשם ק”ק גאלאנטי.
הוא האמין במשיחיותו של ש”צ.
איש עשיר אחר, חיים פינייא,
לעג לחלומות המשיח.
כאשר נודע הדבר לש”צ, שלח את אנשיו לפרנסי קהילת פורטוגאל,
שם התפלל פינייא,

לצוות עליהם לגרש את הכופר מביהכ”נ.
כאשר לא שמעו לקולו, וסגרו את הדלת בעדו,
צוה לאנשיו להביא לשבור את הדלת.
מספר עוזריו הגיע לחמש מאות.
ש”צ לא חשש לכבוד השבת ולא לכבוד בית הכנסת שהרס.
כאשר נכנס ולא מצא את פינייא, עלה על הבימה והוכיח את ישראל כי עם קשה עורף הוא,
לקח ס”ת בידו ונשבע בתוך קהל ועדה
כי הוא המשיח.

המון מאמיניו
בין קהל המאמינים החדשים היה ר’ חיים בנבנשתי (מחבר כנסת הגדולה).
מתחלה התנגד לש”צ, ולבסוף חשב ששגה,
וכי פקד ה’ את עמו. את הרב הזה מינה ש”צ לרב מוסמך,
וצווה לכל העם לילך לק”ק פורטוגאל ולנשק ידיו.
הרב הכולל ר’ אהרן לפפא הודח מתפקידו ונמלט למגניסיאה.
ש”צ הלך לבית הכנסת בהמון רב אשר חלקו ממתקים,

אחרים נשאו גביעים מלאים פרחים, והוא אחז בידו מניפת כסף.
בביהכ”נ פתח הארון, לקח ס”ת בידו,
הגה את השם המפורש באותיותיו
ושר שירי עגבים.

ב- 17 בדצמבר הלך לבית הקאדי בתקותו לעשות נפלאות.
השופט התורכי שאלו מה חפצו, ובהיותו נבוך לא ידע מה להשיב לו,
ואמר כי שלשה אנשים דברו סרה על השלטן.
בצאתו מבית הקאדי הודיעו עוזריו להמון כי ש”צ עשה נפלאות עד אין חקר.
האמונה השבתאית חזקה באזמיר עד כי נערים ונערות
היו מתעלפים בחוצות ומתנבאים בסגנון אחד כי ש”צ הוא המשיח.
הוא ביטל את צום העשירי כדברי הנביא שעתיד הצום הזה
להיות לבית ישראל לששון ולשמחה.

התהלה והתפארת שחלקו לו ההמון אמצו את לבו להאמין כי הוא הוא המשיח.
לעומתם שמואל פרימו ונתן העזתי וסיעתם,
השתמשו בפתיות העם
לעשות להם עושר.

פעולות ש”צ נודעו לויזיר הגדול קיופרולי.
הקאדי פקד על ש”צ לנסוע לקושטא תוך שלושה ימים,
והוא עצמו נסע להסביר לשרים את הנעשה ולגלות את מעשי היהודים.
הויזיר שלח אל הקאימאקם מאזמיר הוראה לתפוס את ש”צ ולשלחו לעיר הבירה.
ש”צ נאסר באזיקים ונשלח לקושטא.
הפעם נוכח כי הוא כאחד האדם.

ש”צ בכלא
חסידיו הפיצו שמועה כי הגיעה עת רצון, ובקרוב יתחיל המשיח פעולתו.
ביום 31 לדצמבר נסעה הספינה מאזמיר, אך סערה עכבה אותה בדרך,
והיא הגיעה לחוף דארדיניל ביום 4 בפברואר 1666.
הנוסעים ירדו ליבשה כי הספינה הייתה צריכה תקון.
אנשי המשמר הוליכוה את ש”צ בעגלה עד הכפר קונוק-גיקמיגי שבקרבת קושטא.
יהודי קושטא יצאו לקראתו לקבל את פניו, ומאמיניו השתוממו לראותו כבול באזיקים.
אחד הפחות שנשלח לקחתו מן הספינה קידם פניו בסטירת לחי,
וש”צ בראותו שכלתה אליו הרעה, השכיל להעמיד עצמו כמשיח,
נענה ונתן לו גם את הלחי השני להכותו.

הויזיר הגדול אחמד קיופרולו שאל מי הוא,
ומה הביאו לבלבל העולם.
וש”צ ענה לו: חכם ירושלמי אני ומקבץ נדבות.
הויזיר ציווה להוליכו לבית הסוהר.
באו בכל יום להקדים פניו, וש”צ ביקש מהם לדבר אל איש הכספים
של הויזיר יהודה ן’ מרדכי הכהן להמליץ עליו להוציאו ממאסרו הצר למקום יותר מרווח.
השר נענה והעבירו למבצר אחר.
לאחר 63 ימי מאסר, העלו אותו באניה לחוף דארדיניל,
שם נכלא במבצר החדש הנקרא “קיליט איל בחר” (מפתח הים),
במקום שהיה בימי היונים הקדמונים המבצר אבידוס,
והמאמינים קראו לו “מבצר עז”.

מאמיניו טענו כי לא העובדה שלא נגזר על ש”צ עונש מוות
כדין מורד במלכות
היא ראיה שהשרים פוחדים ממנו.
הויזיר אמנם פחד מתגובת ההמון,
כי הממשלה הייתה שקועה במלחמת כרתים,
ולא רצתה כי יקודש בעיני העם ותצמח אמונה חדשה.
גם חששו שהנוטים אחריו ידרשו את דמו
ויתוספו על אויבי הממשלה.

ש”צ הגיע למבצר בערב פסח (תכ”ו 1666),
ציוה לשחוט כבש לקרבן פסח, צלה אותו על חלבו,
ברך לפני אכילתו: ברוך מתיר איסורים, ואכל הוא וחבורתו.

מפקד המבצר לקח שוחד,
ופינה לו חדר מרווח ונהג עמו בכבוד.
הוא גם דרש מכל הבא לראות פני ש”צ לשלם דמי כניסה.
ש”צ ישב במגדל כמלך,
שלח ספרים לקהלות תורכיה א”י ואירופה, ועוררם לעשות תשובה ולתקן את מעשיהם
שלא לעכב את הגאולה.
הסביר כי הוא נאלץ לשבת בכלא כדי לכפר על עוונות הדור.
ש”צ הוסיף וביטל גם את צום החמישי (תשעה באב),
ושלח מכתבים לכל תפוצות הגולה לחוג היום הזה ששרתה עליו השכינה
להודיעו כי הוא המשיח.
הוא קרא לצום י”ז בתמוז “חג טו”ב בתמוז”.

התרחקות מקהל היהודים
ש”צ החליט להפריד את מאמיניו מהיהודים המאמינים ברבנים שהתנגדו לו.
כדי להראות שהוא בורא תורה חדשה,
שינה את יום המנוחה ליום שני:
המוסלמים ביום הששי והנוצרים ביום הראשון בשבוע,
והשבתאים, ביום שני.
השינוי צריך היה להתחיל ביום כ”ג בתמוז תכ”ו,
יום שני שש”ץ קרא לו שבת הגדול.
יותר מארבעה אלפים איש שבאו לראותו במבצר שבתו ביום ההוא,
וב”מוצאי שבת” ערך מכתב לכל הקהלות להפוך את צום תשעה באב
לחג ולששון משום הוא יום הולדתו.

ש”ץ רצה לבטל את כל המועדים ואת יום הכפורים בכללם.
גאותו השיאתו לעשות מעשים זרים שערערו את מעמדו בקרב הציבור.
בעת ההיא באו אליו שני ת”ח,

ר’ ישעיה בן ר’ דוד בעל טורי זהב
ור’ ליב בן הרב הירץ.
ש”צ שמע מפיהם שקם בפולין נביא בשם נחמיה חיון המתנבא
כי ש”צ הוא המשיח האמתי והוא נוסע אליו.
ש”צ מיהר לומר לשומעיו כי האיש נחמיה הוא נביא אמתי שאין כמוהו בדור,
ובמהרה יבוא אצלו.
ב- 23 אוגוסט הגיע נחמיה חיון לדארדיניל.
שלושה ימים ולילות התוכח עם ש”צ.
כנראה שנחמיה לא שבע רצון מהמשיח,
יצא מן המבצר וקרא בקול גדול כי ש”צ עומד להתאסלם.
נסע לקושטא ומשם לאדרינופל בירת הממשלה בעת ההיא,
הוצג בפני שר העיר מוסטאפא, וגילה לו את כל צפונות השבתאים,
ששומרי המבצר מקבלים שוחד ומסתירים את מעשיו של ש”צ,

וש”צ עצמו מתעה את העם בשקריו.

פקודת השרים הייתה להביא את המשיח
לאדרינופול לראות אם יעמדו חלומותיו.

ביום 4 בספממבר הביאו את ש”צ לאדרינופול.
שם התחבר עמו יהודי רופא,
מומר מוסלמי שנקרא בערבית מאייאט-זאאדי,
ושמו בעבר היה משה ן’ רפאל למשפחת אברבנאל.
ביום 16 בספטמבר הוצג ש”צ לפני השלטן מחמד.
כאשר לא הצליח להצטדק לפניו,
אמר כי הוא מוכן להתאסלם. השלטן האיר פניו אליו, קרא לו מחמד איפנדי,
ובתואר הכבוד קאפוג’י-באשי-איטראק (שומר הסף).
אשתו שרה נקראה בערבית פאטימה-קארין.

ש”צ כמוסלמי
בתחלת המרתו למד תורכית ואת ספר הקוראן עם המופתי גאגני,
אך המשיך לשמור על קשר עם היהודים המאמינים בו.
תשעה ימים אחרי המרתו כתב לאחיו:
עתה הניחו לי כי השי”ת עשני ישמעאלי,
אני אחיכם מחמד קאפיג’י באשי איטראק,
כי הוא אמר ויהי וכו’.

ש”צ התנצל בפני חסידיו על המרתו, בטענה כי גזרה היא מן השמים,
כי צריך להבלע בין העמים.
שלש מאות מחסידיו המירו גם הם דתם.

בחדש מאי 1667 היה נתן העזתי בקרבת אדרינופול,
ומשפיע על העם לבטל צום י”ז בתמוז בשנה ההיא.
כראות רבני אדרינופול שדבריהם אינם נשמעים לעצור בעד ההמון,
נועצו עם המומר ש”צ והוא התנצל לפניהם:
לא יש בדבר הזה כי עון אשר חטא שהרשע המזייף נתן העזתי עם ספר קטן שיש לי,
שאמר שמצא אותו טמון מזמן רב יותר מחמש מאות שנה…
והטעני בדברים שהכל היה שקר וכזב…
גם אני התחלתי להטעות את העם המאמינים בי
עד היום הזה.

חולשת הרבנים שבקשו את עזרתו שלא לבטל צום הרביעי חיזקה את לב ש”צ.
הוא הבין כי רב כחו למרות המרתו,
והיהודים עודם כרוכים אחריו.

הוא הפך את עורו מידי פעם:
פעם חרף מערכות ישראל ופעם בקש קרבתם,
עד אשר ראו ראשי המלכות כי טוב להרחיקו מאדרינופול,
ושלחוהו לקושטא.

שלוש שנים ישב בקושטא והתמיד בשגעונו להתקרב אל היהודים
או להלשין עליהם שהם מחרפים דת מחמד.
כאשר נלאו היהודים מנשוא, התאוננו באזני שרי המלכות,
והם החליטו להגלות אותו גם מקושטא.
הוא נשלח לעיר אלבאסאן באלבניא התיכונה,
רחוק מישוב יהודי.

מאמיניו האיצו בו להתישב בקרבת מקומו בעיר ביראט הנקראת ארנאזט-בילגראד.
ש”צ עבר לעיר ההיא, חי שם חמש שנים,
ומת בחולירע ביום הכפורים תל”ו (ספטמבר 1675).

הוא נקבר כבקשתו ע”י התוגרמים ביום מותו על שפת הנחל העובר
על פני העיר הקטנה הזאת.

השבתאים שהתאסלמו נודעו בשם דונמי.”

עד כאן בעניין שבתאי צבי שר”י
שתמצית עליו הובאה כהקדמה
לסרטון שתראו עכשיו
המכיל בתוכו דברי כפירה מרושעים
של מי שמתיימר להיות מושיעם של ישראל
בעת הזו

על מנת להשלים את התמונה באופן ברור
אני מביא לכם את המשך מעללי ממשיכי דרכו של ש”ץ שר”י
על ידי

יעקב פרנק שר”י

פראנקים – כת של מאמינים קיצונים בשבתי צבי שר”י
שקבלו את הנצרות.
נוסדה ע”י יעקב פרנק בן הרב ר’ יהודה ליב לייבאוויץ
שנולד בשנת 1720
בעיר הקטנה בוטשאטש בפודוליא

בהיותו בן 13 עזב את לימודיו ונסע לבוקרשט והיה משרת
לסוחר ר’ מרדכי מרגלית,
עמו נסע לניקופוליס אזמיר ושאלוניקי.
בשאלוניקי התוודע לכת דומני, קבוצה של מאמיני שבתי צבי שר”י
התחבר אליהם, וכאשר מת האיש ברכיה
שהיה בראש הכת,
מילא את מקומו.

הוא הוציא קול כי נשמת שבתי צבי בקרבו,
ורבים מבני ביתו האמינו לו וכבדוהו.

בשנת 1752 התקשר לחנה מעיר ניקופוליס,
שביופיה וערמומיותיה משכה לב אנשים למאות
שנעשו למעריצי פראנק.

כאשר החלה פעילתו להתפרסם בשאלוניקי,
התעוררו היהודים לעצור בעדו, והאיצו בו לעזוב את שאלוניקי,
ולא ילשינו עליו. פראנק הפיץ שמועה כי בת קול ממרום
הגידה לו לעזוב את שאלוניקי
ולבוא לפולין.

פראנק בפולין
בשנת 1755 בא פרנק לפולין עם אישתו חנה,
שני בניו יוסף ויעקב ובתו חוה.
כסף רב נאסף מאנשי שלומו, והוא התחיל לפזר צדקה לעניים.
הבטיח למאמיניו כי יגאל את בני ישראל, כי נולד אחרי ארבעים שנה
למות שבתי צבי שר”י
כמו שיהשוע בן נון הביא את בני ישראל לארץ
אחרי שהיו במדבר ארבעים שנה.

הקול נשמע בעיר פודוליה וגליציה כי המלך המשיח בא,
ובכל מקום שדרכה כף רגלו נשאוהו על כפים,
וקראו לפניו “הנה האדון אשר אליו חכינו”,
וקראו לעצמם “פראנקים”.

מחנה המאמינים בו גדל מיום ליום, וגם יראים ושלמים האמינו בו,
כמו הרב ר’ יהודא ליב קריסא מעיר נאדווארנא,
ר’ נחמן בלוי הרב מעיר בויסק,
והגביר הישיש ר’ אלישע שור.

קלונו של פראנק נתגלה ברבים, באשר ביום השוק בעיר לאסקרון,
בא לחדר מיוחד הוא ועשרים מרואי פניו, סגרו הדלת בעדם,
ונערה ערומה רקדה בפניהם.
הדבר נודע, והודיעו לשרי העיר כי איש בא מתורכיה,
והוא מפתה את היהודים להתאסלם
ולמרוד במלכות.

פרנק נאסר, אבל בהיותו אזרח חוץ לא יכלו השופטים לשפטו,
והוא גורש מן המדינה.
בני חבורתו בקשו על נפשם וגם הם שוחררו.

הרבנים קראו לאספה גדולה בעיר סאטנוב,
וביום כ’ סיון תקט”ז (1756) הכריזו חרם על יעקב פראנק ואנשיו,
אסרו להשתדך עם אחד מהכת,
והרב ר’ יעקב עמדין כתב במכתב שאסור לרחם עליהם.

יחס הפרנקיסטים לנוצרים
ניקולאי דמבראווסקי, בישוף העיר קאמניץ-פודולסק,
שמע על הכת,
ורצה לנצל את התנועה הזאת כנגד היהודים.
יעקב פראנק חזר לפולין,
ואמר לדמבראווסקי כי אמונתם זהה לאמונה הקתולית,
והם שונאים את התלמוד המלא שקרים ומעורר שנאה לגוים.
כדי לחזק את דבריו צוה פראנק לכמה מאנשיו להתנצר.

אנשי פרנק שנתפסו טענו כי הם נוצרים ושונאי יהודים,
והעידו לטובת עלילת הדם.
הם טענו כי כי מפני שהם שונאים את היהודים
ומתעבים את מנהגיהם,
מעלילים עליהם שהם מורדים במלכות.

דמבראווסקי רצה להשתמש בהם כדי לחזק את עלילת הדם
שהייתה אז בעיר יאמפאלי.
הוא פקד להוציא לחופשי את כל האסורים מכת פראנק,
והרשה להם לגור בכל מקום.
הפרנקיסטים הרימו ראש, והלשינו על היהודים.
הם בקשו מדמבראווסקי שיגזור על היהודים
שאינם מאמינים בפראנק
שישלחו אח רבניהם לעיר קאמניץ להתוכח עם הפראנקיסטים,
והציעו לפניהם את עקרי הדת אשר חיבר
הפראנקיסט אלישע שור.

תשעה “אני מאמין”:
א) שלא להאמין בה מבלי חקירה, ואת אשר יורנו שכולנו בו נאמין;

ב) התורה והנביאים מלאים סודות אשר רק עפ”י דרך הקבלה
אפשר להבינם, וצריכין ללמוד בזוהר;

ג) שלא להאמין בתלמוד,שהוא מעקם אח הכתובים ומורה סכלות;
מלמד לשנוא את כל העמים, ומתיר דם של אינו יהודי;

ד) להאמין שיש בורא לעולם;

ה) להאמין שהבורא יש לו שלושה פרצופים והעולם נברא ע”י שלושה אלקות;

ו) להאמין כי האל הוא בצורת אדם וגוף, אבל אינו עלול לפשעים ועונות;

ז) להאמין שירושלים וביהמ”ק לא יבנו עוד;

ח) להאמין שמשיח לא יבוא לגאל את ישראל רק יבא לכפר על עונותיהם;

ט) להאמין שהמשיח יהיה ה’ בעצמו.

עקרים האלה מצאו חן בעיני דמבראווסקי,
והוא ציווה לתרגמם לעברית ולפולנית
ולשלחם לאלפים בכל תפוצות ישראל.
וגם צוה לאסוף את הרבנים מכל ערי המדינה לעיר קאמניץ
להתוכח עם הפראנקים,
ומי שלא יבא – יענש.
אם כל הרבנים לא יבואו, יצוה לשרוף את התלמוד,
כי שתיקותם כהודאה שדבר הפרנקיסטים אמת.

נצחון הפרנקיסטים ושריפת התלמוד
ביום האספה נבחרו הרבנים:
ר’ מנחם מענדל מעיר סאטנוכ, ר’ ליב ממעזיבוז ר’ דובער מיאסלאוויטש
ור’ יוסף מקאמניץ.

מכת הפרנקיסטים באו שלושים איש ובראשם:
ליב קריסא מעיר נאדווארנא,
שלמה שור מעיר רוהאטין,
ונחמן מעיר בויסק.

אפיפיור קבע שמתנגדי התלמוד נצחו בוויכוח,
ופקד שיש לשרוף את התלמוד.
הוא קנס את היהודים לשלם לפרנקיסטים חמשת אלפים זהובים
בעד טרחתם,
וסכום כזה על היהודים לתת לתקון בית התפלה לקתולים בקאמניץ.
כמו כן הזהיר את היהודים שלא לפגוע בפרנקיסטים לרעה.

יום מהומה ומבוכה ליהודים היה יום ערב ר”ח כסלו שנת תקי”ח (1758),
ביום אשר שרפו ספרי הש”ס לאלפים בעיר קאמניץ,
ונודע בשם “יום שרפת התורה”,
ובעוד אשר היהודים מרטו שער ראשם והתאבלו
ויבכו על השרפה הזאת,
יצאו הפרנקיסטים במחול ובשירים לנגדם.
דמבראווסקי פקד על כל נשי הפרנקיסטים שעזבו את בעליהם
מפאת חרם הרבנים,
שיחזרו לבעליהם. כמה מהן שלא רצו לחזור
שמו קץ לחייהן.

שכורי הנצחון היו הפראנקים.
חודש ימים אח”כ מת דמבראווסקי פתאום,
וכל העם האמין כי יד ה’ הייתה בו,
בגלל שריפת התלמוד.

הרבנים פנו שוב אל השופטים,
תארו לפניהם את הרעה שהכת הזאת תביא.
הפעם הצליחו:
רבים מהפרנקיסטים נאסרו, אחרים נענשו כי גלחו חצי ראשם וזקנם
לאות כי הם חצי יהודים וחצי נוצרים,
ותהי חרב איש ברעהו. מורם ומדריכם אלישע שור נהרג
במלחמה עם הקנאים.
ובצר להם הודיעו לפראנק את אשר קרם
וכי עזרתו נחוצה להם.

פראנק בא לפולין והחליט,
כי הדרך למצוא חן בעיני שרי הממשלה והכמרים היא להתנצר.
הם כתבו לראש הכמרים החדש לובינסקי,
כי יקבלו עליהם את הנצרות אם ירשו להם להלחם ביהודים
ולשוב ולהתוכח עם רבניהם.
לובינסקי השיב כי בדיבורים לא יוכלו לקנות את לבבו.
קודם יתנצרו, ואח”כ יבדוק מה יוכל לעשות לטובתם.
הפרנקיסטים ידעו כי אם יצאו מכלל הדת, אין להם סיכוי לפעול בין היהודים.
וכך היו הפראנקיסטים נרדפים משני הצדדים.

ושוב נהפך הגלגל לטובתם, כאשר התפטר ראש הכמר לובינסקי
ותחתיו נתמנה מיקאלסקי שהיה אדוק ושונא ישראל.

עקרים אחרים ועוד ויכוחים
מנהיגי הכת, ליב קריסא ושלמה שור, שלחו מכתב בקשה
למיקאלסקי כי יהיה להם לעזר,
ואגב אורחא כתבו לו שבעה עקרי אמונתם, והם:

א) שכל דברי הנביאים על דבר ביאת המשיח כבר נתקיימו,
וכי אין עוד לחכות לו;
ב) משיח הוא אלהים בצורת אדם;
ג) בעת ביאת המשיח נתבטלו דיני קרבן;
ד) כל איש מחויב לעבוד את המשיח;
ה) הצלב הוא חותמו של המשיח. ויש לו שלושה קרנות לאות האב האם והבן;
ו) מי שלא התנצר אינו יכול להשיג גדלות המשיח:
ז) התלמוד מצוה לשתות דם נוצרים, וכל המאמין בתלמוד מחויב לשתות דמם.

מיקאלסקי פקד שהיהודים יבחרו שלושה רבנים
להתווכח עם הפרנקיסטים
בעיר לבוב בחדש אב בשנה ההיא. באו ארבעים גדולי ישראל,
והם בחרו למתוכחים את:
הרב ר’ חיים הכהן רפאפורט מלבוב, והרב ר’ בער מעיר יאסלעוויטש.

מצד הפרנקיסטים היו המתוכחים:
פראנק ושני מקורביו: ליב קריסא ושלמה שור.

שלושה ימים נמשכו הויכוחים, הפרנקיסטים דברו סרה באמונת ישראל.
והיהודים לא יכלו להתקיף את הדת הנוצרית מפחד הכמרים.
מובן שהפרנקיסטים נצחו את הרבנים.

הכמרים האיצו בפרנקיסטים לקבל את הדת הקתולית,
ואלפים מהם התנצרו.
בעיר לבוב לבדה עלה מספר הנוצרים החדשים ליותר
מאלף משפחות.

הפרנקיסטים כנוצרים
הראשונים שבאו תחת כנפי דת הקתולית
היו שני בני אלישע שור שנהרג.
שלמה שור החליף את שמו ל-פראנציסקו וואלאווסקי,
נתן שור נקרא מיכאל וואלאווסקי.

יעקב פראנק התנצר לבסוף בעיר ווארשא,
המלך אוגוסט השלישי היה לו סנדק, וקרא שמו יוסף.
אתו התנצרה אשתו חנה ובתו חוה.
כל הכת קבלה את הדת הקתולית.

אחרי ההמרה פנו בבקשה כי יתנו להם לגור בנפרד מהיהודים.
הדבר עורר חשד כי הם רוצים להיות בודדים כדי שיוכלו
לחיות באמונת הפרנקיסטים,
וכי הנצרות היא להם רק כסות עינים. הכמרים חששו
שפראנק ייצור כת מיוחדת בנצרות,
ושמרו את צעדיו.

ששה פרנקיסטים הודו כי המירו את דתם למראית עין,
כדי שהממשלה תגן עליהם.
בתגובה לכך נאסרו בחדש שבט שנת הק”ך (1760)
פראנק ורבים מאנשיו,
ונאשמו כי ביזו את הכנסיה הקתולית.
המשפט נמשך שני חדשים,
ופראנק ונביאיו נדונו למאסר במבצר בעיר טצ’נסטחוב לכל חייהם,
וקריסא ושור ואחרים יעבדו שם
עבודת פרך כל ימיהם.

לפי חוקי המדינה יכלו לשפוט את פראנק למוות.
אבל ענשו הוקל כי המלך היה סנדקו בעת התנצרו.
אנשי הכת התפזרו והגיע לפת לחם,
ונרדפו על ידי היהודים והנוצרים גם יחד.

כדי לנקום ביהודים, העלילו עלילת דם.
בעיר ואילאוויטש הלבישו אשה מנשיהם בבגדי
כאשר לבשה אשת הרב.
זו הודיעה לכומר בסוד כי היא אשת הרב,
וראתה אותו בחברת בעלי בתים שוחט ילד נוצרי לצורך הפסח.
על פי עדות זו נהרגו הרב ובעלי בתים על קדוש השם
אחרי משפט קצר,
והרבנית האמתית וחמישה ילדיה עונו ביסורים קשים
עד אשר התנצרו.

הצלחת פראנק וסופו
הפרנקיסטים החלו להתיישב בטצ’נסטחוב, מקום שישב שם רבם
במאסר 13 שנים.
במשך הזמן רבו מאמיניו, והם שיחדו את שרי הממשלה
לתת לו רשות לגור בעיר,
אך לא לצאת משם. שוב הצליח פרנק לסחוף אחריו רבים.
הוא שמע כי מלך רוסיה עומד לצאת למלחמה על פולין.

הוא שלח שלושה מאנשי סודו לווארשא לשר הצבא הרוסי,
והם מסרו כי הם שליחים מאיש שכל עם ישראל מציית לו,
וכי מלכות פולין נתנה אותו בבית הסוהר. אם רוסיה תבוא לעזרתו,
יקבלו עשרים אלף יהודים את הדת הפראוואסלאווית.

שר הצבא האמין להם,
ונתן מכתב לשר הצבא במוסקבה שיבוא לעזרת פראנק וסיעתו.
אולם כאשר הגיע הדבר לאזני פרנסי ישראל במוסקבה,
שלחו לפטרבורג את ברוך מארץ יון
(נולד בעיר קאנסטנטין-ישן בפלך וואהלין ומת בשנת 1775),
והוא הפר עצת פראנק.
הוא דיווח כי פראנק הוא נוכל ורמאי ומורד במלכות, וכי המרת דתו
לפראוואסלאווית איננו שווה מאומה,
כי זו פעם החמשית שהוא ממיר את דתו: יהודי, שבתאי, מוסלמי, קתולי,
ועכשיו פרובוסלאבי.

בשנת 1772 לכד שר צבא סובאראוו את העיר טצ’נסטחוב.
פראנק היה לו למרגל, עד כי שוחרר ממאסרו,
עזב את העיר ועבר בארצות שונות.

הפרנקיסטים היו נפוצים אז בכל ארץ , ובאו לפראג.
הרב ר’ יחזקאל לנדא החרימם והרחיקם משם.
פראנק אסף כסף רב בדרכו,
ולבסוף התישב בעיר ברין בירת מעהרין,
והפרנקיסטים היו עולים לרגל לראותו כראות פני המשיח.
כל אחד הביא לו מנחה,
והוא התעשר מאוד.

פראנק דאג לבתו היפיפיה חוה,
פרסם כי רוח הקודש שורה עליה יותר מאשר עליו,
וקרא את שמה “אמונה”.
14 משרתות לבושות בגדי מלכות היו לה,
ויפיה משך לב רבים,
ובהם הנסיך לובאמירסקי.

בשנת 1782 בא פראנק לווינה בלוית בתו “אמונה”
ומאות אנשים רצו להסתפח לאמונתו.
היראים השתדלו להרחיקם מווינה, והצליחו לשכנע את השלטונות
כי העושר שעשה פראנק הוא בדרכי ערמה,
וכי הנערים גונבים מהוריהם להביא לו כסף
“פדיון למלך המשיח”.

פראנק נצטווה לעזוב את מדינת אוסטריה.
הוא נסע לאשכנז,
קנה את ארמון הנסיך וויזענבורג בירשטיין,
ליד העיר אופנבך, וקרא את שמו “ברון פון אופנבך”.
אלפים מאנשי בריתו שרתו לפניו.
הוא בנה מסגד אצל נהר מיין אליו באו פראנק ואנשיו
להתפלל כמה פעמים בשנה,
כשהוא לובש בגדי כהן גדול עם אורים ותומים.

כאשר ראה כי מלאו ימיו, שלח להודיע לכל המאמינים בו
שיבואו לקבל ברכה מאתו
לפני מותו.
המונים המונים נהרו אליו.
אחדים נתנו את כל רכושם בעד ברכת הפרידה.
ביום 10 בדצמבר 1782
מת יעקב פראנק ונקבר בעיר אופנבך בבית הקברות הנוצרי.

אחרי מותו לקחה בתו “אמונה” את רסן השלטון,
אבל אחרי שלוש שנים נעלמה.
יש אומרים כי מתה ויש אומרים כי ברחה מהארמון ולא נודע מקומה.
כך תמה כת הפראנקים.

&&&&&&&&&&&&&&&&&&

הבאתי את הדברים לכאן להראות עד כמה פתאים
היו בני ישראל במדינות אשכנז
ועד כמה קל היה לרדות בהם ולהונות אותם
אם קשה לכם להבין את זה
תעלו חזרה למעלה לסרטון של לייטמן
ותבינו שלאיש הזה כת של כ 2 מיליון בני אדם !!
כולם משלמים לו דמים מרובים
ומאמינים שהוא המושיע.

תם ולא נשלם.

מסתבר שהכת הזו המשיכה לפעול בעצם עד עצם היום הזה
עיקר מקום מושבותם באמריקה, והם מסווים עצמם כיהודים רפורמים.
מביא לכם כאן סרטון של אשה שהסכימה לחשוף מה מתחולל בבתי הכת הזו.
ראיינה אותה אופרה וינפרי לפני שנים.


כתוב/כתבי תגובה