בעת סופת מדבר שהעלתה אובך עבה
שאפשר היה לראות רק מטר אחד קדימה..
לקחתי פור סיבוב אחד שלם של האצטדיון,
*
*
האש הייתה ללא עשן
השתתפו בחגיגה , אע כן, גם יעקב.
נשארתי עם יעקב, הלכנו – לדני – לבר,
והרגלים הפכו כנפיים
שמחתי.
לפני כ 10 שנים סגרתי
את המסעדה שהפעלתי בטבריה.
לא בגלל שלא היו הכנסות
היה מחזור יפה
אבל מדינת רוטשילד חתכה ממנו
את כל השמנת עם סכין
ולפעמים עם גרזן
ולי?
נשאר שולחן השבת שהיה לי
מאז ומתמיד
עוד לפני שהוצאתי את הנשמה
מבוקר עד בוקר…
אז סגרתי אותה.
כשלא היו קליינטים [גם זה קרה בחורף]
היה לי זמן לשבת לעסוק במה שאני הכי אוהב.
לכתוב.
זה אחד מהכתבים שיצאו אז:
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אולי המרדנות המוטבעת בי…
אולי העוונות החקוקים בעצמותי…
אולי הרצון לבחון כאילו מה אני עדיין יכול…
ומעבר לכל, הוויכוח שיש לי עם בורא עולם,
כפרת עוונות…
אני כל הזמן אומר לו שלא ינסה אותי…
אבל אם הוא כן, והוא כן,
אני מראה לו מה אני מבין…
אני מבין את דוד המלך,
ואני מבין את שלמה המלך…
ואני מבין חלקים נרחבים מהתורה שלו,
ואני יודע מה אסור…
ואני יודע מה מותר…
ואני הולך על חבל דק…
כדי שיוכל הבורא להגיד שיש לו
על מה להעניש אותי,
כי בטח הוא לא מחפש להעניש אותי סתם כך…
אז שתהיה לו סיבה טובה…
משוגע על כל הראש הא??
אז למה דוד מלכי אומר
"אשר לא גזלתי אז אשיב?"
כן, חתכת משוגע…מה לעשות.
את העלילה הזו,
הוא ידע עוד לפני שברא את נשמתי,
והוא גם מכיר את סופה.
אני עדיין לא,
לכן אני מגשש כל הזמן לחפש מה בדיוק
תואם את העלילה שהוא רצה
שתהיה העלילה שוברת הקופות…
זו המוצלחת…
בדיוק כמו שהוא רוצה…
בנתיים מרוב חיפושים קצת התברברתי בשטח,
ואת צלילי פעמוני הכבש המוביל
אני לא שומע עוד,
וגם לא את חליל הרועים,
וכל שנותר לי לזעוק זה:
תעיתי כשה אובד בקש עבדך…
וגם לזה אין בי כבר כח,
אז אני עושה את מה שאסתר עשתה
הפעם בתור מרדכי,
כאשר אבדתי אבדתי…
הולך קדימה לתוך החושך,
לתוך הערפל….
פעם בדהב נתקעתי בכפר הבדואי
מרחק 7 ק"מ ממקום הבית שלי בעת סופת מדבר
שהעלתה אובך עבה שאפשר היה לראות רק מטר אחד קדימה,
אני לא אשכח את הטריפ הזה…
היו לי מגפי בוקרים וכיסיתי את פני עם כפיה
רק חריץ לעיניים,
עליתי על שביל המדבר המוביל מהכפר לכיוון הבית,
והתחלתי לרוץ…ריצה קלה…
שהתעצמה והייתה
לאחת החוויות המדהימות שהיו לי בחיים…
בתוך האובך מבלי לראות כלום…
רצתי שוב על האצטדיון בו אימנה אותי
חנה שזיפי בבאר שבע
לנצח את ריצת שמונה מאות המטר…
200 מטר ראשונים היא לימדה – אתה נותן נשמה….
400 אתה על אוטומט…
200 אחרונים אתה גומר את החיים ומנצח….
באליפות הנגב גיל 16 לקחתי פור סיבוב אחד שלם
על כולם….
לא שמעתי בקולה את הנשמה נתתי 400 במקום 200…
10 מטר לפני קו הסיום התמוטטתי,
היא רצה אלי וצעקה קום יש לך עוד דקה
עד שהראשון מגיע אליך אתה ראשון….
שכבתי שם על הגב…
התגלגלתי לדשא,
ונתתי להם לכולם לעבור אותי…
זו הייתה תחושה
של הכי סוטול שיכול להיות
משהו סטייל
מה כבר יכול להיות
אני אהיה אחרון?
מה כפת לי?
הרי כבר הייתי
הכי ראשון שיש..
אז יאללה
תן לשכב על הגב
ולראות את השמים
ולנוח…
כי מה הקטע?
לנצח?
אסתדר עם זה.
היא הייתה מאוכזבת
אבל אני הייתי בעננים
מי צריך את זה?
שם בסיני בדהב…
יכולתי לגמוא עוד 40 ק"מ,
חנה היתה גאה בי אם הייתה רואה,
איזה עבודת רגלים…
אוח איזו ריצה זו הייתה…
הגעתי הביתה…
אחד מהרגעים הכי מספקים שהיו לי בחיים….
אף אחד לא הוציא את האף
מחוץ לאוהל\חושה\בית באותו יום…
ואני טסתי על גרגירי החול…..
התעייפתי.
סוגר את המסעדה והולך הביתה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היום כשאני קורא את זה
אני שואל ת'צמי
תגיד
זה באמת הקטע הזה?
לא היית מבסוט יותר
אם היית מנצח?
תראה
אני עונה לו
היום אני יודע
שניצחון הוא לַנֵצֶח.
היום למשל ניצחו אותי – קצת,
ידעתי שהם יושבים על החומרים שלי
לא הייתה לי אפשרות לגבות בלוג שלם
ידעתי שהוא בסכנה
והפסדתי
קצת צער אמנם, קצת עגמת נפש
יש לי תקווה שאולי ישוחזר
אבל הם לא לקחו לי
את הלשכב על הגב
ולהסתכל לשמיים
ולהגיד לו
הא?
עוד פעם הכנסת לי ?
יאללה פסדר.
נראה מה הסיפור הבא שלך…
כולם רוצים לנצח
אבל אף אחד לא יודע להפסיד.
אני שמח לדעת
שלפעמים לדעת להפסיד
זה ניצחון גדול.
Dont worry Be Happy
הנקיקים, המצוקים, הפסגות, הערוצים
חומות הגרניט של סיני
נאות המדבר , הדקלים , התמרים,
המים הצוננים ממעיין נחבא
הטיפוס מלא האדרנלין, ההליכה על שבילי הגמלים
ים סוף על כל שלל צבעיו המפעימים
המתחלפים כל שעות היממה עם צבעי המדבר הלוהט
השקיעות, הזריחות.
סיני היה לי בית בו חייתי חיים שלמים ומלאים אושר
בדיעבד אני יודע
שמציאותם של אחי דמי ובשרי
מבני ישראל המקוריים בכל פינה
גרמו למציאות הבריאה בכל קצוות חצי האי סיני
להיות מציאות קדושה, טהורה, נקייה, זכה ומזוככת.
אין לי כל ספק
אל נורא עלילה
איני יודע לזהות לאחור
מי מהבדואים המופלאים
שהיו בעלי בריתי שומרי סוד
היה התלבשות של
אליהו הנביא זכור לטוב
שהוביל אותי אל מחוזות הידע הנעלם
אליו שאפתי להגיע….
ולא השארתי אבן אחת שלא הפכתי…
אבל ברור לי לחלוטין , שרבות מהתשובות שמצאתי
היו ממש מציאה שבאה בהיסח הדעת
דווקא משיחות עם מי
שלעולם לא היה עולה בדעתי
שאמצא אצלו משהו
שאני מחפש.
החיפוש שלי כלל כל פיסת רמז שיכול לקרב אותי
אל משאת נפשי להשתכשך
במפלי הידע האדירים
שהבנתי שאת קולם אני שומע
את ריחם אני מריח
אבל לא מצליח
לראות….
וגם אם ראו עיני
נצרכתי לְדעת – כדי להבין,
ואת אשר ראיתי אז בעיני רוחי יודע אנכי
שאולי אפס קצהו מזה
מבין אני היום .
הייתי שם בבית
בית שלקחו לי בשם השלום
בית שהיה בו אושר ושלווה ושלמות נפשית גדולה
התפעמות וקשר מסונכרן לגמרי עם חוקי הבריאה
בהרמוניה מלאת עונג.
החליפו לי את זה במציאות הזו שאין לי צורך
לתאר אותה למי שחווה אותה,
וכבר תיארתי את זה בעבר
וכל יום ממנה ממציא לנו דברים שהדמיון לא מקיף.
אז התקוות שלי, החלומות שלי,
הולכים לאחר שנים ציפייה אחר התכלית
שבה אני מאמין.
אני יודע שכל מה שהיה מנת חלקי
כשטעמתי את האור המתוק
כאין וכאפס הוא
לעומת ראיית בית המקדש בנוי
ומלך ביופיו ….
ולכן, איני מתרפק על זיכרונות העבר לשווא
אני משתמש בהם כדי לטפח את כוח היציאה אל הפועל
של שאיפותי לגאולת ישראל.
לכן
עדיין אני בחיפוש דרכי הבייתה
גם דרך הדרכים הידועות
מן העבר…..
בס"ד
עליתי לביקור מדהב בסיני לראות איך החברה מסתדרים…
פגשתי את אבי אילות [ניחומים על האבא שנפטר בערב שבת וארא התש"ע]
אמר לי אני נוסע לבקש ברכה מהבבא סאלי אתה בא?
בטח. עניתי, קפצתי לאוטו שלו…
היה צריך לחבר ארובה לסוסיתא כרמל שלו כדי לסלק את העשן
שמילא את האוטו [חלונות סגורים כדי לא לבזבז כלום]
הגענו לנתיבות נכנסנו לבית, הסלון היה מלא אנשים מכל העולם
ביררנו איפה אנחנו בתור, וישבנו להמתין, אחרי שעה בערך היינו כבר
במסדרון האפלולי שהוביל את פתח הדלת שאור מסנוור הבהיק ממנה
ככל שהתקרבתי אל הדלת הזו הרגשתי תחושה מוזרה איך אני מצטלל
יותר ויותר…סחי לגמרי הגעתי לפתח…
הכנסתי את הרגל לתוך החדר ומיד נתקלו עיני בעיניו החודרות
של רבי אליהו אלפסי השמש הנאמן זצ"ל, הוא עמד ממול
אבל תשומת ליבי הופנתה באחת עם הפניית הראש שמאלה חזק
הוא ישב שם על המיטה ישיבה מזרחית ואיך שניכנסתי החל למחוא כפיים
ולזמר…נשארתי מסומר למקום…רבי אליהו אמר:
תברך מזונות והצביע על שולחן קטן מלא אל רייף
[עוגיות מרוקאיות דמויי קרקר אבל מתוק עם טעם אניס]
ניגשתי וברכתי בעזרתו האדיבה של רבי אליהו מנסה לסדר את הכיפה
הקטנה שהשגתי בבית של אבי כשיצאנו לדרך, ובקושי ישבה לי על
ערימת השיער שכיסתה חצי מגופי מעבר לכתפיים….
כל אותה העת, המשיך הצדיק לזמר ולמחוא כפים חלושות, ועיני קלטו
את מבטו המשתאה של רבי אליהו מתבונן בי חודר לברר מה לזרוק הזה
ולזמר שבקע…עשיתי צעד לכיוונו של הבבא סאלי, ומייד ניסה לעצור בעדי
רבי אליהו מגן על הקודש ….נעצר הוא בעצמו כשראה תנועת ידו של הצדיק…
ניגשתי אליו רכות ובעדינות אין קץ הרמתי את גוש הבשר המואר העטוף
בעור שקוף לגמרי שהיה מחובר לגוף הקדוש הזה בתור יד, והעלתי אותה לאט לכיוון שפתי
שנדבקו אליה בערגה בלתי מוסברת ביחס למצבי אז….שניה ארוכה של נשיקה ליד
ואז שוב בעדינות ובאיטיות הורדתי את היד חזרה אל כיוון
חיקו של הצדיק בה היתה מונחת קודם בשלווה עילאית…
ממש שניונת לפני שהגיעה היד הקדושה הזו אל מקום מנוחתה
חטפתי את אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בימי חיי
כבלפיתת צבת עשויה ברזל התהדקו אצבעות האור השקוף סביב כף ידי
ששימשה כמעלית זמנית ולחיצת פלדה שלחה בי תחושה
שכל אימת שאני נזכר ומספר מאורע זה
אני זוכרו כאילו הוא מתרחש כרגע [כפי שמובן לכם מהתאור]
שניות ארוכות של לחיצה תוך כדי מבט חודר נשמה לתוך עיני
ואני מוצא עצמי עומד ומבקש מרבי אליהו שיגיד לצדיק שיברך אותי
שאזכה להיות יהודי אמיתי קדוש וטהור, ואזכה ללמוד תורה,
ואזכה לחזור בתשובה, ואזכה ללכת לישיבה….לא מובן…
פריק שרק עלה מסיני לכמה ימים לבקר ת'חברים
עומד כמו בוק, ומבקש בקשות כאלו מוזרות….
רבי אליהו עמד וציחקק בזוויות עיניו…
לך לשלום הוא אמר לי, הצדיק כבר ברך אותך….
הלכתי.
זכותו יגן עלינו.
זו תמונה
מתוך הבר בדהב
אני חושב שזה תחילת 1982
דני הברמן
זה האיש
עם הזקן והמבט הפיסכודאלי
זה לא היה רק מבט
הוא היה איש שהגיע לדהב
כדי לשמור על איזה פינה
של שפיות
כי אם היה מוציא את כל מה שהיה לו
בתל אביב
היו מאשפזים אותו.
בדהב
היית יכול להיות מה שאתה רוצה,
כך שהוא נטמע בנוף כחלק ממנו.
דני הברמן היה וכנראה עד היום
גאון מוזיקלי.
המוח שלו
הוא ארכיון שקוטנר היה שמח
לעבור בו.
אז בזמן ההוא
שמענו טרקים שהיו יוצאים
עוד לפני ששמעו אותם
במדינות המוצא
לא יודע איך היה עושה את זה
הנה לכם דוגמא
לאחד כזה ששמענו אז
והיה חביב עליו.
בנוסף
הוא ידע להכין
איזה משקה שאתה יכול להעלות על דעתך
בדרך כלל לא היה צריך משהו מיוחד
אבל אם היה צריך – הוא ידע.
ועוד ידע דני לקלוט
איך ששמת את הרגל בכניסה לבאר
על מה אתה…..
ומסנכרן עצמו מיידית
לשפה המובנת.
וכך ניהל את הבר הזה
כשהוא מצליח לעבור ממוח הלום וויסקי
להיי של ירוק או לקצב החום
או לטפס יישר לפסגת 'המסע'.
הוא ידע לדבר עם שמעיה אנג'ל
והרצל אביטן
וגם עם יו"ר הסוכנות,
וגם עם שוטר המקוף המסכן
שהיה מוצב בדהב….
לא יודע מה אתו היום,
אם מישהו יודע\מכיר\שמע
אשמח לשמוע.
זו הייתה הפינה הקבועה שלי בבאר
שם לידו. היה מפנק.
עמדת הצפייה הזו הייתה לפעמים
מסלול המראה
ולפעמים בית נתיבות לאחר הנחיתה…
לעולם לא אשכח את הלילה שלמחרת פינו
את אחרוני היהודים מדהב.
דני ניגן את כל הגדולים
הוציא את כל הבקבוקים,
כל החברים שדהב הייתה עבורם
וורידים ועורקים שהובילו את הדם שהחיה אותם
לאורך השנים הגיעו להיפרד.
אי שם באמצע הלילה כשהכל היה חשמל
שחיבר את כל המנגנון למערכת אחת
הוציא דני את כל צלחות החרסינה מהמטבח הקטן
וכמו בטברנה יוונית התנפצו גם הכוסות
ובעצם כל מה שהיה יכול להתנפץ.
הוא ביקש שלא נשאיר למצרים כלום
והחברים כולם הסכימו שזה מה שצריך לעשות,
את חוטי החשמל השארנו לסוף כדי שמוזיקה
תמשיך לנגן…
כשהאיר הבוקר.
המחזה היה משהו הדומה היום לחאלב בסוריה
אחרי הפצצות שטיח של אסד.
המשאיות הגיעו – אספו את כולם.
אני לקחתי כמה פריטים נחוצים מהבית שלי
את הכלבה, והתחלתי לנוע מסתתר בין הנקיקים
חברתי לפארג' הבדואי מהכפר המקומי
הוא היה חבר קרוב
הוא סידר לי חושה בכפר, עצים לאש
קצת קפה וכמה פטירים.
נשארתי שם עוד חודש
שום דבר לא היה אותו דבר.
המצרים נכנסו
השמועה עלי הגיעה גם אליהם
וגם אל חיילי הצבא הישראלי
שעדיין היו בסביבה.
הייתי נשאר שם
אבל הכלבה הייתה רעבה מאד
היא ברחה לי בוקר אחד
חזרה מפוחדת לקול מרדף צעקני אחריה
מחוץ לחושה חיכו לי כמה מצעירי הכפר.
היא טרפה גדי קטן
והם רצו לחסל אותה
פארג' עזר לי להבריח אותה בלילה
מצאתי משאית צבאית שלנו
שהעלתה ציוד אחרון שנשאר מאחור
הנהג שמח שיהיה מי שישב לידו
את כל הדרך הארוכה הזו.
בסופה ירדתי מהטרמפ
ממש בפתח ביתו של סבי ע"ה בטבריה.
אני חושב שזה היה תחילת אפריל 1982 הלועזי
העברי היה ערב פסח התשמ"ב
נכנסתי לסיני ישראל שנים קודם
יצאתי ממצרים
ישר לליל הסדר
כל השאר היסטוריה…..
כביש הגישה לחוף דהב 1979
רואים את בקבוקי הבירה [מכבי] ליד הקיר השחור שמשמאלי כאן למעלה?
אז הקיר השחור הזה הוא הקיר כאן בציור למטה,
זו התמונה היחידה שיש לי מהבית הזה שהיה לי,
ציירתי את זה בזמן אמת
כי לא הייתה לי מצלמה, ויש לי אולי 4 או 5 תמונות מדהב…
אז ציירתי…זה מה שיצא…
אני יושב על כורסת הנצרים, קטי הכלבה יושבת לידי
ומהכל נשאר רק חלום אחד גדול…
השפיץ החד ברומו של הציור היה היעד
היינו נשארים שם
אחת התמונות הבודדות של קטי
מעליך…
כאן היה ביתי
דהב – אפריל 1981 לספירת הנוצרים יום שלישי.