תמימות

כשאני נזכר בתמימות ששררה בין בני ישראל
בתקופה שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים
אני נתקף בגעגועים.
יהיה מי שיגיד שמדובר בכל תחושה של ערגה לנוסטלגיה
שקיימת אצל כל אדם באשר הוא
זה נכון מבחינה מסויימת
ולא נכון מצד מה שאני רוצה להגיד לכם
תראו – אחרי מלחמת ששת הימים
זוכר את עצמי ילד בן 10 – ביטלס, וודסטוק,
מעבר מהיסודי לתיכון מלא אנרגיה אדירה
עד כאן זה כמו כולם כמו שאמרתי למעלה
יש למה להתגעגע – לחיוניות – לריגושים של הפעם הראשונה
בכל התחומים – פעם ראשונה מלאה קסם
לבחירה הגדולה על כל צעד ושעל – מותר \ אסור ?
ללימוד – זה שמנסים ללמד אותך – וזה שאתה רוצה ללמוד לבד
יש המון מה לפרק במכלול הזה אבל אנחנו נסתבך…
אז רק לנקודה שהתחלתי אתה
התמימות
הייתה כאן תחושה תמימה של אחווה שלא קיימת יותר היום
משהו בילדאין שהיה הדבק שהדביק את כולנו יחד
אחים כמלא מובנה של המילה – לא הסלנג הזה
שכל אריתראי למד לזרוק לאוויר – גם ערבי …
היינו כולנו אחים. יהודים. יותר פחות.
אבל אהבת אחים תמימה הייתה כאן.
ככה גדלתי עם כל החברים שלי,
ואם אתה לא גדלת כך אני מצטער בשבילך.
כשבגרנו והתגייסנו לצבא זה היה כבר אחרי מלחמת יום כיפור
“מלחמת האין ברירה” הם קראו לזה,
כאילו עם כל השאר הייתה לנו ברירה.
מי אלו שקראו לזה כך?
אני אסביר
לא יודע איך זה התרחש עם שאר הדורות לפני ואחרי
רק על עצמי לספר ידעתי
אני טיפוס שבוחן כל דבר, לא נותן לפרט הקטן שבקטנים
לחמוק מבלי שאתן לו הגדרה וקיטלוג
ככה אני, מה לעשות.
כשראיתי איך כל אחד [ואחת] מהחברים שלי בני גילי
בוגרים ומגיעים לשלבי הבשלה כל אחד לפי הנתונים שלו
ראיתי את הבחירה שכל אחד עושה
ממש ראיתי את זה
מגמת לימוד בתיכון? איזו חבורה?
אופנועים או מכוניות? חוג לימוד כינור ואקורדיון או
גיטרה חשמלית תופים וסינטיסייזר?
כדורגל או כדורסל? סוסים או ריקודי בלט או ריקודי עם?
לאיזה חיל ללכת?, האם להישאר עם קבוצה של חברים
או ללכת לבד הלאה עם מסלול משלך?
ראיתי מלא בחירה על כל צעד ושעל
לא רק שלי? של שאר החברה….
הבחנתי שרבים מתבוננים על אחרים כדי לבחור
הייתי שם עבור רבים בקטע של מודל – זו עובדה.
באותם זמנים לא יחסתי לזה חשיבות מיוחדת
כי הייתי מה שהרגשתי שאני צריך להיות
זרמתי עם אנרגיות מטורפת של מי
שרוצה לדעת הכל ולטעום הכל בו זמנית
הצלחתי את הרוב…
לכן החיים זימנו אותי להיות מנוי על
כמה וכמה חבורות שונות בתכלית האחת מהשניה
ובמקומות שונים בארץ.
כשראיתי איך כולם מאבדים את האחווה
איך כל אחד מתחיל לחשוב על האורגזמה הפרטית שלו
בכל התחומים….
ברחתי למדבר.
משם הכל היסטוריה כתובה ומתועדת….
אבל הייתי חייב לספר לכם על זה כדי שתבינו
למה אני מתכוון כשאני אומר תמימות
אני מתכוון לזה שהיה אכפת לנו אחד מהשני…
באמת ! לא משהו מזוייף צבוע ורדוד…
היה לנו רגש אמיתי האחד לשני של אחווה ואהבה
זה הלך פייפן אחים שלי,
ואת זה צריך להחזיר !!
חייבים !
אם לא?
הלך עלינו לגמרי.
יש כאלו שמוכנים למכור אותנו חיים למכונת גריסה
תמורת כמה גרושים שחוקים …
אני אומר לכם הכי פתוח שיש אחים שלי
בואו נקח את עצמנו חזרה אל האהבה התמימה
של בני ישראל שזכינו לטעום ממנה
גם אם הלך עלינו, לפחות נלך מחובקים…
אבל אני בטוח שאם נדע לשרש את כל אלו
שקמו אחרי מלחמת ה”אין ברירה” ומצאו להם ברירה
בדמות “מחנה השלום” המזוייף הצבוע הנכלולי השקרן
שהחל כאילו בדאגה לכולנו,
נצליח להשיב לעצמנו את האדמומיות ללחיים
ותרתי משמע כי לחיים מסמיקות מבושה – משהו ששכחנו מזמן…
לא יודע אם זה מדבר אליך
אני כתבתי.
היציאה ממצרים היא אמנם של כל אחד מאתנו
אבל לולי היינו כולנו יחד ביציאה ההיא
לא היינו כולנו יחד כאן היום
אז בואו נצא ממצרים, נקבל את התורה
נכבוש את הארץ ונקים כאן סוף סוף
את מה שתכנן לנו המהנדס הראשי
הא? מה אמרתם?