בילדותי אהבתי לצאת עם פרופ` פרומקין וילדי השכונה שלו
לגבעות שהיום מכוסות בטון.
הוא היה מחפש שם אדמה תחוחה ומתחיל לחפור, הילדים עזרו לו.
הם עשו זאת שבועות ארוכים.
באחד הימים הם מצאו רצועות עור שפרופ` פרומקין אמר
שהן סנדל של חייל רומאי, השמחה היתה עצומה…
כולם יחד הילדים והפרופ` אחזו ידים היטב,
כשפ` פרומקין מרח את המשחה הסודית שלו על הסנדל,,,
והופ…כולם יחד נחתו על אותן גבעות כמה מאות שנים אחורה,
לפאתי מחנה רומאי בואכה – הדרך העולה ירושלימה….
יצאתי אתם למסע הרפתקאות מופלא, עד הסוף הטוב
כאשר כולם יחד התכנסו שוב בניסי ניסים במעבדה המבולגנת של פ` פרומקין…
עם קפטן יונו, וונה, טונאר,רוקו, מנון וקפטין ביי,
יצאתי עם “קוסמאר 2”, לחלץ את נימה ממרקורי.
אחרי זה הייתי אמור ללמוד על כל יושבי מערכת השמש,
בשליחותו של “פרופסור אסימוב” האגדי, וקוסמאר 3.
לדאבוני, אלי שגיא הסופר המוכשר שהחל את כתיבת הסדרה
הפך לשלאגר מסחרי רציני, והוא זנח אותי ואת ילדי התקופה
לטובת מחזות ותסריטים שהביאו לו הרבה יותר כסף…
היה לי קן.
קן של השומר הצעיר.
הקומונרים לא אהבו אותי,
אבל לא הייתה להם ברירה, הייתי המנהיג של החבורה
כאן בסרטון משחק ה”דגל” הבינלאומי של השומר הצעיר.
במשחק המתועד כאן זכיתי לגנוב את הדגל לבד עם עוד 2 חברים – גיל 14 לערך.
לחץ על התמונה
כשהם אמרו בפעולות, שהערבים הם בני אדם כמונו, ושצריך ללמוד לחיות אתם.
הייתי שר להם: “שתי גדות לו לירדן, אחת שלנו, והשנייה גם כן”.
לא זוכר איפה שמעתי את השיר הזה פעם ראשונה.
לחץ על התמונה להשמעת השיר
הייתי בן עשר.
אני חושב שסבא שלי ע”ה השמיע לי אותו פעם,
הוא גם סיפר לי המון סיפורים על ערבים,
הוא גדל אתם. בשפרעם בה נולד, בפקיעין בה נולדה אמו,
ובטבריה בה נולדו ילדיו, וגם אני.
הוא תמיד אמר לי: –
“איבני, ערבי בקבר 40 שנה הא? אל תאמין לו !!!”
סבא שלי היה אחלה שאטר!! שאטר ! לא שוטר….
בצלאל מראד בן סעדה נ”ע
הכירו אותו כמעט כל ראשי המדינה,
המדיניים, הצבאיים, הדתיים, וכאלה,
עשו עליו כמה פעמים תכניות סטייל חיים שכאלה,
כדי לשמוע את הסיפורים העסיסיים שלו,
טוב, כמה כאלה כמוהו כבר היו?
עברתי אתו הרבה בדרכי ארץ ישראל
עם שלל המוניות שהיו לו
סבא ואני עומדים לצאת לנסיעה…
רואים ליד בנק דיסקונט את מוניות העמק?
יש שם גם יעל דרומה..
האבא שלו היה מוביל שיירות פרדות מטבריה לבירות.
הסבא ואחיו השאירו את זה במשפחה.
הם פתחו קו מטבריה לאל חמה, למעיינות.
הם קנו אוטובוס,
אטרקציה אזרחית באותם ימים,
רק ל”אשד” היו כאלה.
הערבים ולא רק הם, היו נוסעים בהמוניהם
לטבול את עומס הבשר במים המרפאים.
יום אחד פתחו מתחרים קו מקביל, וניצלו את מרווח הזמן
שלקח לאוטובוס לנסוע עד לאל חמה ולחזור,
ומילאו את האוטומביל הקטן שקנו לשם כך.
הם הורידו מנפח הנוסעים, שלא הסכימו לחכות, ורצו כבר להגיע…
(אילוסטרציה)
“נסעתי לנצרת” מספר הסבא,
“קניתי שילדה של אוטובוס, בלי מנוע בגרושים,
צבעתי אותה בצבעים חדשים,
הכנסתי שם ווינטלטור גדול, שהיה אטרקציה בפני עצמו,
כי סיפרתי להם שהוא עובד על בטריות
(הם לא ראו את הכבל שהוצאתי דרך רצפת האוטובוס)
סידרתי מושבים וכורסאות ומים קרים,
וכך בזמן שהאוטובוס האמיתי יצא לדרכו עם אחי,
נשארתי אני צועק ברחבת הכיכר:
אל חמה, אל חמה….
כך, עד שמילאתי את שילדת האוטובוס ה”חדש”
הספיק אחי כבר לחזור,
ואז הסברנו להם שצריך לעבור אוטובוס,
כי זה האוטובוס שהם יושבים בו,
נצרך לנסיעה אחרת”….
אילוסטרציה 🙂
כזה היה הסבא שלי – איש מצחיק
הוא היה מתפקע מצחוק כל פעם
שהיה מספר את אחד מסיפוריו,
וכל פעם שהיה מתחיל לצחוק את צחוקו המתגלגל,
לא היית מסוגל להישאר אדיש, היית מתגלגל יחד אתו….
“אל תאמין לערבים יא איבני”, הוא היה אומר לי.
תראה מה קרה לבן אחותי, ניסים,
אתה יודע כשהוא נולד, מדינת ישראל עוד לא קמה,
הוא ינק את חלבו, מפטמה השכנה, כי אמו הייתה חולה,
הוא גדל עם מחמוד כמו תאומים,
לא הייתה סיבה שלא,
סה”כ המשפחות חיו בשכנות כמה דורות.
כשהחלו המאורעות, הערבים תפסו את מתחם השוק,
וסכנת נפשות הייתה להגיע לקנות מצרכי מזון.
מחמוד ובן דודי כבר היו גברים צעירים נשואים.
“אשתי היתה בהריון”, הוא סיפר לי, “והתחשק לה לַבַּנה,
ואצלנו במשפחה אין דבר כזה שיתחשק לה בהריון ולא נביא לה.
אז ירדתי לשוק, אמרתי אולי אראה את אחי מחמוד,
אבקש ממנו לבנה,
שרקתי לו את השריקה שהוא הכיר,
לקח כמה דקות והוא הופיע,
לא הכרתי אותו, היתה לו שנאה בעינים, הוא שלף אקדח
והצמיד לי אותו לרקה – “שו בדק יא יהוד”?
עניתי לו: “אחי מחמוד ככה???”
“וואלה אחוק, וואלה בטיח,
האסה באדרובאק וואחד בראסק וחאלאס”
[לא אחיך ולא בטיח עכשיו אדפוק לך אחד בראש וחאלס]
אתה אחי אתה ??
חיבקתי אותו, ומבלי שירגיש תוך שאני מזכיר לו נשכחות ילדות,
משכתי אותו אל מתחת לתלולית
שמאחוריה ידעתי שיושבים החברה שלנו,
ואז הרבצתי צעקה, הם יצאו עם הסטנים, וכיוונו לו לראש.
הוצאתי את האקדח מהיד שלו, ואמרתי לו: “אחי מחמוד, לך ולא אראה את פניך יותר,
וזכור את ההבדל בין יהודי לערבי“.
קצת אחרי האירוע הזה
עזבו כל הערבים את העיר טבריה בבהלה
טבריה השתחררה עוד לפני קום המדינה
כל טברייני וותיק זוכר היטב את תמונת שיירת הערבים
היוצאת מטבריה.
לדאבון לב לא השכילו אותם מנהיגים נטולי חכמה באותם ימים לסלקם לגמרי מגבולות ארץ ישראל והם יושבים נכון להיום כמו עלוקות בוואדי מילק ובוואדי ערה ובכל הגליל.
אבל זה לא הם באמת הם רק השוט אם אתה מאמין באלילי עץ ואבן אתה תאמין בהם אבל אני לא מאמין לאף מילה שהם מוציאים מהפה או מבטיחים זה התחיל אמנם בגלל הסבא היקר שלי שלימד אותי יא איבני – 40 שנה בקבר הא? אל תאמין לו ! אבל מאז למדתי הרבה בעצמי שמתי לב שאפילו הוא – הערבי – צועק כל הזמן ומרמז למי אני צריך להאמין…. אז שלא תתבלבלו גם אם הוא יצעק בקול גדול אללה הוא אכבר אני שם פס עליו זה בגלל שהסבא שלי לימד אותי לא להאמין לו אז בכל זאת – למה הוא צועק כל הזמן אללה הוא אכבר ? הבנתי שבסך הכל, כמו בכל הדפקטים שלו הערבי מחקה את היהודי בכל דרכיו כקוף בפני האדם הוא לא יכול להגיד – שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד ! הוא ערבי לכן הוא צורח אללה הוא אכבר. אבל אני לא אני יהודי מבני ישראל
במסגרת חגיגות יובל לזמר העברי,
ראיתי כמה ביצועים ממופע שנערך בעין גב.
הם שרו יפה
אני בכיתי בחשאי.
ראיתי דור שלם של אנשים יפים, טובים, מבני עמי,
ששרו את המילים המיתולוגיות במעין כישוף,
עם ברק נורא בעינים מלאות געגועים לנשמה שהיתה שם
בין הניגון למילים ואיננה עוד.
בכיתי, לא בגלל שזה היה עצוב,
לא בגלל שריחמתי עליהם, לא בגלל שום נידנוד של
סארקזם, או, שמחה לאיד.
אדרבא, אהבתי את כל המזדקנים עם ביצבוצי הקמטים והקרחות,
ראיתי את המזדקנות ששאריות יופיין החלוצי,
הובלטו ע”י מייקאפ מאסיבי.
לא ראיתי את דעותיהם השמאלניות ההזויות
לא חשתי בכפרנותם המתנשאת,
אפילו לא בניכורם מ”זהות האספסוף”.
לא זיהיתי את עייפותם מהמלחמה.
הם שרו: “יא משלטי”, “אנו נתגבר”,
“ונסתדר”, “גם עם גרגיר חול על פרוסת לחם”…
ראיתי אותם יפים רגישים כמו אז שהיו צעירים
ויצאו על הטרקטור לפלחה, עם הטמבל על הראש
וחוסר שעות שינה מטיול הליל ירח של אמש…
בכיתי בגלל שזה המצב וזהו.
אם אתה חרדי ששומר את העיניים לא היית מגיע לכאן,
,ממילא, אם הגעת אז לא יעזור לי אם אגיד לך שבסרטון הזה יש בנות מחוללות, נכון?