ראש השנה.
קהל גדול עומד צפוף בבית הכנסת מלא מפה לפה,
פנים חמורות סבר מאימת היום.
איש איש בתפילתו,
מרוכז בה עד כלות כוחותיו.
קהל גדול עומד צפוף בבית הכנסת מלא מפה לפה,
פנים חמורות סבר מאימת היום.
איש איש בתפילתו,
מרוכז בה עד כלות כוחותיו.
דממה שוררת בבית הכנסת.
הכל שקועים בתפילה.
הכל שקועים בתפילה.
הכל?
לא לגמרי. אי שם בירכתי בית הכנסת,
לא לגמרי. אי שם בירכתי בית הכנסת,
ליד התנור, עומד לו חיים-שמיל,
רועה אווזים במקצועו.
רועה אווזים במקצועו.
הוא לא מתפלל. הוא פשוט לא יודע איך.
את כל הניצוצות שנתגלגלו לכפרו הנידח
נאלץ להעלות לבדו,
נאלץ להעלות לבדו,
היות שהוא היהודי היחידי שמתגורר שם.
לא, אין לו מושג מה פירוש
“העלאת ניצוצות”.
“העלאת ניצוצות”.
הוא גם לא שמע על מצה שמורה,
לא הכיר מהם תפילין של רבינו תם,
ולא ידע מיהם שלושת האבות.
לא הכיר מהם תפילין של רבינו תם,
ולא ידע מיהם שלושת האבות.
בור ועם הארץ גמור.
רק פעם בשנה,
עם בוא הסתיו הקריר,
הוא מפקיד את אווזיו אצל שומר ונוסע אל דודתו
בעיירה היהודית הגדולה.
עם בוא הסתיו הקריר,
הוא מפקיד את אווזיו אצל שומר ונוסע אל דודתו
בעיירה היהודית הגדולה.
שם הוא טועם מתבשילי החג ונוכח בתפילות,
לפחות במידה הזעומה שסבלנותו מאפשרת לו.
וכאן המקום להזהיר: שלא כמו בסיפורים אחרים,
אצלנו לא תתבטל שום גזירה רעה משום
שחיים-שמיל יאמר שוב ושוב את אותיות האל”ף בי”ת
ויקדישן לריבונו של עולם,
מימיו לא הכיר צורת אות.
שחיים-שמיל יאמר שוב ושוב את אותיות האל”ף בי”ת
ויקדישן לריבונו של עולם,
מימיו לא הכיר צורת אות.
כמו כן, חיים-שמיל לא יפיל קטרוגים עצומים
על ידי שיקרא כתרנגול, ישרוק,
או יזעק מקירות ליבו ויעשה נחת רוח לאביו שבשמיים.
על ידי שיקרא כתרנגול, ישרוק,
או יזעק מקירות ליבו ויעשה נחת רוח לאביו שבשמיים.
הוא היה אטום מכדי שירגיש את אימת הימים הנוראים,
והמודעות שלו הייתה מפותחת דיה רק כדי שיחוש כאב,
קור או רעב.
קור או רעב.
ואת זאת חש עתה היטב.
התפילה נמשכה כבר קרוב לשעתיים,
התפילה נמשכה כבר קרוב לשעתיים,
ולא נראה שתסתיים בקרוב.
טעמם של סימני ראש השנה מסעודת הלילה
עוד עמד בפיו, והוא שיווה בנפשו מה יוגש בסעודת היום.
טעמם של סימני ראש השנה מסעודת הלילה
עוד עמד בפיו, והוא שיווה בנפשו מה יוגש בסעודת היום.
בטנו המתה בקול גדול
כשנזכר בניחוחות שהעלו הסירים.
כשנזכר בניחוחות שהעלו הסירים.
מוקדם בבוקר נזפה בו הדודה חיה
כשבא לרחרח במטבחה:
כשבא לרחרח במטבחה:
“מה זה, חתול או בנאדם?”
וגירשה אותו אל בית הכנסת.
ומאז הוא כאן, מתייסר ברעבונו,
ומאז הוא כאן, מתייסר ברעבונו,
ממתין בקוצר רוח לסיומה של התפילה.
לפתע, רחש משונה עולה מן הקהל.
זה מושך באפו,
זה מושך באפו,
זה משתתק לפתע ומתאפק,
זה מנסה לעצור את דמעותיו בכוח.
זה מנסה לעצור את דמעותיו בכוח.
ואז כמו שיטפון פורצות הדמעות,
קהל שלם עומד ונאנח מיבו,
קהל שלם עומד ונאנח מיבו,
“כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי”.
התחושה מתפשטת מסביב
כמו אדוות בברכת מים לאחר שהשליכו לתוכה אבן.
כמו אדוות בברכת מים לאחר שהשליכו לתוכה אבן.
הכל בוכים.
נו טוב, לא הכל: חיים-שמיל ניצב על מקומו ומביט בתימהון.
מה לקהל הגדול שגועה בבכייה?
אין לחיים-שמיל מושג שיום הדין היום, וספרי חיים וספרי מתים נפתחים,
ובריות בו ייפקדו להזכירם לחיים ולמוות,
ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום,
איזו לרעב ואיזו לשובע.
ובריות בו ייפקדו להזכירם לחיים ולמוות,
ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום,
איזו לרעב ואיזו לשובע.
הוא רעב.
מדוע פרצו כולם בבכי באמצע תפילת לחש?
מדוע פרצו כולם בבכי באמצע תפילת לחש?
מהרהר חיים-שמיל קמעה בינו לבין עצמו,
ומנבכי מוחו מבקיעה הארה:
ומנבכי מוחו מבקיעה הארה:
כמובן, הרי כולם רעבים עכשיו, ממש כמוהו,
ומחכים גם הם לסיומה של התפילה,
כדי שיוכלו ללכת הביתה ולסעוד.
הוא נזכר בערגה בצימעס של דודה חיה,
פירות קיץ מבושלים בדבש דבורים,
כדי שיוכלו ללכת הביתה ולסעוד.
הוא נזכר בערגה בצימעס של דודה חיה,
פירות קיץ מבושלים בדבש דבורים,
התבשיל העיקרי שהועידה לסעודת היום.
מתיקות נפלאה, סועדת לבבות ומאמצת ברכיים כושלות.
מתיקות נפלאה, סועדת לבבות ומאמצת ברכיים כושלות.
אילו רק היה יכול עכשיו לשבת לשולחן,
כל כך רעב הוא…
כל כך רעב הוא…
ומיד פורץ בדמעות שליש,
ואין הוא שונה עוד מיתר המתפללים.
ואין הוא שונה עוד מיתר המתפללים.
ואז, באחת, שקט משתרר בבית הכנסת.
שליח ציבור החל בחזרה,
והוא מסלסל ומאריך בניגונים ישנים נושנים:
בתחילה שקטים, פורטים על נימים נסתרות בלב
ומעוררים לתשובה.
שליח ציבור החל בחזרה,
והוא מסלסל ומאריך בניגונים ישנים נושנים:
בתחילה שקטים, פורטים על נימים נסתרות בלב
ומעוררים לתשובה.
אחר כך צוהלים, מלכותיים,
כפי שמנגנים לפני המלך ביום הכתרתו,
והם מרחיבים את לבבו של הציבור ומרוממים את רוחו,
“כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי”,
ומוחאים כף אל כף כמו קוראים “יחי המלך”.
כפי שמנגנים לפני המלך ביום הכתרתו,
והם מרחיבים את לבבו של הציבור ומרוממים את רוחו,
“כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי”,
ומוחאים כף אל כף כמו קוראים “יחי המלך”.
ושוב מביט חיים-שמיל ואיננו מבין:
לשמחה מה זו עושה?
לשמחה מה זו עושה?
להיכן נעלמו הבכי והדמעות?
וכי אין הם רעבים?
וכי אין הם רעבים?
ואז נזכר בדודתו חיה,
ובנתח הבשר השמן שהניחה בתוך הצימעס.
ובנתח הבשר השמן שהניחה בתוך הצימעס.
יהודיה פשוטה הייתה,
ומה לה ולמחלוקת שנחלקו הראשונים
ומה לה ולמחלוקת שנחלקו הראשונים
אם בשר בדבש נותן טעם לפגם או לשבח?
מקובלת הייתה מאימה ומסבתה לפניה,
כי בראש השנה אוכלים
כי בראש השנה אוכלים
מאכלים מתוקים ובשר שמן,
לשנה מתוקה ודשנה.
לשנה מתוקה ודשנה.
על כן הניחה את הבשר בתוך הדבש,
שיתבשל לו כל הבוקר,
שיתבשל לו כל הבוקר,
ומיהרה לעזרת הנשים,
לשפוך שיח ודמעות.
לשפוך שיח ודמעות.
ברור, לפיכך, מדוע אין הם בוכים:
גם אם רעבים אנחנו עכשיו,
אין זה נורא כל כך.
אין זה נורא כל כך.
ככל שנמתין יותר, כך יתבשל הבשר
בתוך הצימעס עוד ועוד,
בתוך הצימעס עוד ועוד,
והתוצאה תהיה משביעת רצון
ומעיים פי כמה וכמה.
ומעיים פי כמה וכמה.
המחשבות המרגיעות הללו,
גם אם לא השביעו אותו בפועל,
גם אם לא השביעו אותו בפועל,
לפחות הצליחו להסיח את דעתו מהבטן המקרקרת,
והזמן כאילו חלף מהר יותר.
והזמן כאילו חלף מהר יותר.
כבר הכניסו את ספרי התורה,
וזקן הציבור כבר עמד על הבימה
וזקן הציבור כבר עמד על הבימה
ואמר בקול בוכים דברי כיבושין
לעורר את העם לתשובה,
לעורר את העם לתשובה,
וכבר החלה תקיעת שופר,
והמקרא קורא, והתוקע תוקע,
והמקרא קורא, והתוקע תוקע,
וקול צלול נישא, מכה בשערי שמיים,
מזכיר את עקדת יצחק
מזכיר את עקדת יצחק
ומשסע את המקטרג.
כמו צעקת ילד קטן ממלא קול השופר
את חלל בית הכנסת ואת חלל הלב,
והסערות בתוך הלב פנימה עולות מעלה מעלה,
את חלל בית הכנסת ואת חלל הלב,
והסערות בתוך הלב פנימה עולות מעלה מעלה,
ומציפות את העיניים בדמעות.
קהל שלם עומד ובוכה.
קהל שלם עומד ובוכה.
חוץ מנבוך אחד, כמובן.
מה הפעם?
תמה חיים-שמיל,
מה הפעם?
תמה חיים-שמיל,
אשר גם אם אינו אדיש לגמרי לקול השופר,
עדיין לא מבין.
עדיין לא מבין.
הרי בכל מקרה רק נרוויח ככל שנמתין יותר
לסעודת החג.
לסעודת החג.
למה אין סבלנות?
עוד הוא מהרהר, ומבטו נופל על שעון הקיר.
שעת חצות היום חלפה זה מכבר,
ועדיין לא בא אוכל אל פיו מאז אמש.
חולשה פתאומית תוקפת אותו, מלווה בהכרה חדה כתער:
אמת ויציב, אם נמתין עוד ועוד סופו של הצימעס
להיות משובח ביותר.
ועדיין לא בא אוכל אל פיו מאז אמש.
חולשה פתאומית תוקפת אותו, מלווה בהכרה חדה כתער:
אמת ויציב, אם נמתין עוד ועוד סופו של הצימעס
להיות משובח ביותר.
אבל ריבונו של עולם, כמה עוד נוכל לחכות?
אנחנו כל כך רעבים…
ומיד פורץ בדמעות שליש,
ואין הוא שונה עוד מיתר המתפללים.
ואין הוא שונה עוד מיתר המתפללים.
ואנחנו, ריבונו של עולם, כמה עוד נוכל לחכות?
אנחנו כל כך רעבים…
רעבי טובך.
רעבי טובך.
