מלחמת העצמאות – סקירה מקיפה.

צפיות: 172

היום שהיה: 67 שנים למלחמת העצמאות סיקור מקיף

המלחמה כונתה בשמות שונים. בצד הישראלי כונתה “מלחמת תש”ח”, “מלחמת העצמאות”, “מלחמת הקוממיות” ו”מלחמת השחרור” ובצד הערבי כונתה “מלחמת 1948” או “אסון 1948”.‏ בשפות זרות יש המכנים אותה “המלחמה הישראלית-ערבית 1948” ובשמות דומים. המלחמה שניהל היישוב היהודי בארץ על המשך קיומו ועל עצמאותו המדינית בעקבות החלטת האו”ם 181 על חלוקת ארץ ישראל, ב-29 בנובמבר 1947. המלחמה פרצה למחרת קבלת ההחלטה, בתקיפת תחבורה יהודית ליד פתח תקווה, והסתיימה ב-20 ביולי 1949, בחתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה.

כרוז של המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטינה, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת האו”ם על החלוקה

במהלך מלחמת העצמאות נהרגו כ-6,000 יהודים (מתוכם כ-4,000 חיילים ו-2,000 אזרחים), כאחוז אחד מאוכלוסיית היישוב היהודי באותה העת (שש מאות וחמישים אלף איש לערך). מן הצד הערבי מוערך מספר ההרוגים בכ-2,000 הרוגים מקרב צבאות מדינות ערב ומספר לא ידוע נוסף של לוחמים פלסטינאים.
אפשר לחלק את המלחמה לארבעה שלבים: בשלב א’ – “מלחמת האזרחים” שנמשכה עד תום המנדט הבריטי – התמודדו כוחות היישוב עם ערביי א”י, שהסתייעו במתנדבים מארצות ערב. יש המחלקים שלב זה לשניים – שלב הבלימה, ושלב מתקפת הנגד. בשלב ב’, עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, פלשו לישראל צבאותיהן הסדירים של מדינות ערב; שלב זה הסתיים בהכרזת ההפוגה הראשונה ב-11 ביוני 1948. שלב ג’ – קרבות עשרת הימים (18.7.1948 – 9.7.1948), ואחריהם ההפוגה השנייה. שלב ד’ – המשך המלחמה, החל במבצע יואב (15.10.1948) ועד לסיומה בהסכמי שביתת הנשק.

יחסי הכוחות
האוכלוסייה היהודית בא”י מנתה עם פרוץ המלחמה כ-600,000 נפש; עמד לרשותה כוח סדיר מצומצם (2,100 אנשי פלמ”ח, 9,500 אנשי חי”ש של ההגנהוכ-1,500 אנשי אצ”ל ולח”י), מצויד בנשק קל. לא היו לכוחות היישוב טנקים, תותחים או ספינות מלחמה, ועמדו לרשותו רק מספר מטוסים קלים. במהלך המלחמה, ובייחוד מאז הקמת צה”ל מיד אחרי הכרזת המדינה, התרחב הכוח.

חברי ארגון ההגנה מתאמנים במטווח בבסיס קליטה של צה”ל (צילום: זולטן קלוגר, לע”מ)

ביום הפלישה לא”י עמדו לרשות המדינה שאך-זה נולדה הכוחות הלוחמים הבאים (במספרים עגולים): 17,000 אנשי חי”ש; 6,000 אנשי חי”מ (חיל משמר, בעיקר תושבי היישובים השונים שהגנו על בתיהם, אך בהמשך השתתפו יותר ויותר בפעילות התקפית); ו-1,500 אנשי אצ”ל ולח”י. מספרים אלה אינם כוללים יחידות בהתארגנות ראשונית, יחידות עורפיות, גורמי מנהלה ושירותים ואנשי המטה הכללי. מכאן ואילך הגדיל צה”ל את מצבתו, עד שמנה בסך הכול כ-120,000 מגויסים לקראת סוף המלחמה.
הרחבת הכוח כללה, מלבד גיוס החובה שהוכרז בארץ, גם את אנשי גח”ל (גיוס חוץ לארץ), בעיקר מבין המעפילים בקפריסין, ואת אנשי מח”ל (מתנדבי חוץ לארץ), שהיו בחלקם בעלי כישורים צבאיים שלא עמדו לרשות היישוב, כגון טייסי קרב. ציודו של צה”ל השתפר לבלי הכר עקב מאמצי הרכש הנמרצים שהזרימו לישראל מטוסי קרב והפצצה, טנקים, שריוניות ותותחים, ועקב הרחבתו המהירה של התעש (התעשייה הצבאית).
קשה להעריך את עוצמת הפלסטינאים, משום שרוב אנשיהם היו מגויסים חלקית או מתנדבים לשעה. מכל מקום, היו ביניהם מלכתחילה כ-9,000 איש שקיבלו הכשרה צבאית במסגרות בריטיות קודם למלחמה; לפי אחת ההערכות, מספרם הגיע בשיאו ל-14,000. אליהם הצטרפו בתחילת 1948 כ-6,000 מתנדבים במסגרת צבא ההצלה של הליגה הערבית בפיקודו של פאוזי קאוקג’י, 1,500 מתנדבים ששיגר ארגון האחים המוסלמים ממצרים וגדוד דרוזי שהגיע מסוריה והשתתף בכמה קרבות לצד צבא ההצלה, בטרם הושגו הבנות בין הדרוזים והיהודים, והגדוד פוזר.
צבאותיהן הסדירים של מדינות ערב, שהצטרפו למלחמה בשלב ב’, היו מאורגנים למדי, ומצוידים בשריון, בארטילריה ובמטוסי קרב והפצצה. אך מלבד ירדן(עבר-הירדן דאז) ולבנון, מדינות ערב האחרות לא הטילו למערכה את מרבית כוחותיהן. צבא עבר-הירדן, הלגיון הערבי, מנה כ-6,500 איש, וארגונו היה הטוב מכל צבאות ערב, בין השאר הודות לפיקודם של קצינים בריטים בראשות בריגדיר סר ג’ון גלאב (גלאב פחה). צבא לבנון היה הקטן ביותר, כ-2,000 איש, כמעט ללא נשק כבד. כוח הפלישה ששיגרה מצרים מנה כ-6,000 איש, ובכלל זה חטיבה משוריינת וגדוד תותחנים. עיראק שיגרה למערכה, דרך ירדן, כוח בגודל דומה, אך בחימוש פחות טוב.
כוח הפלישה שהטילה סוריה למערכה כלל 3,000 איש בקירוב, והיה מצויד בתותחים ובכלי רכב משוריינים. מלבד זאת הפעילו מצרים, עיראק וסוריה את חילות האוויר שלהן, ומצרים הפעילה גם את חיל הים שלה.
במהלך המלחמה כמעט לא תוגברו כוחות הפלישה הערביים, למעט החלפת אבדות, ולא חלו שינויים משמעותיים בחימושם.

יחסי הכוחות בזירת ארץ ישראל, אפריל-יוני 1948

הנתונים מתייחסים לחיילים לוחמים בלבד.
מקור: אסף אגין, “יחסי הכוחות במלחמת תש”ח” מערכות 390, יולי 2003
(עם תיקונים מאוחרים מאת המחבר).

מלחמת האזרחים
חלקה הראשון של מלחמת האזרחים, עד 2 באפריל 1948, התנהל בעוד הארץ כפופה להלכה לשלטון המנדט הבריטי. אולם שלטונות המנדט כמעט לא התערבו במצב הביטחוני המידרדר, ושאפו בראש ובראשונה להגן על עצמם. הם התרכזו בכמה מובלעות – “בווינגרד” בירושלים, שרונה (הקרייה) בתל אביב, ומחנות צבא שונים כמו צריפין – ורק לעתים רחוקות ניסו למנוע שפיכות דמים. הבריטים פינו בהדרגה את מחנותיהם; חלקם נפלו לידיים יהודיות, וחלקם – לידיים ערביות. המאחז האחרון של הבריטים היה נמל חיפה, שאותו פינו סופית ב-30 ביוני 1948

חיילי חטיבת הנגב במהלך מבצע יואב במלחמת העצמאות, 1948 (צילום: הוגו מנדלסון, לע”מ)

הפעילות הצבאית בחלק הראשון של שלב זה התבטאה בלחימה על צירי התחבורה בין היישובים השונים ובלחימת רחוב בערים המעורבות (ירושלים, חיפה, תל אביב-יפו ועוד). עם פרוץ המלחמה עמדה בפני היישוב שאלה, האם לפנות יישובים מבודדים ו”לקצר קווים”, ונתקבלה החלטה עקרונית שלא לעוזבם, אלא לפנות מהם ילדים ולא-לוחמים. בהדרגה התפתחה שיטת השיירות לתנועה מעט יותר בטוחה בדרכים. לצורך זה נבנו “משורייני סנדוויץ'” – משאיות מדופנות בלוחות פלדה שביניהם לוחות עץ. שיירות רבות הצליחו להגיע ליעדן, אך אחדות נקלעו למארבים וספגו אבדות קשות. זכורות במיוחד שיירת יחיעם, שיירת חולדה בדרך לירושלים ושיירת נבי דניאל, שנפגעו קשות – כולן בחודש מרס 1948. מבחינת היישוב היהודי, היה זה החודש הגרוע ביותר במלחמה כולה. עוד לפני כן, ב-15 בינואר, הושמדה מחלקה של ההגנה שנשלחה רגלית לתגבור גוש עציון, הל”ה.
במשך כל החלק הראשון של שלב א’ במלחמת העצמאות הייתה היוזמה בידי הערבים. אך ב-3 באפריל החל החלק השני, כאשר נטלה ההגנה את היוזמה במבצע הגדול הראשון של המלחמה, מבצע נחשון שנועד לתפוס שטחים חולשים על הדרך מהשפלה לירושלים. הכוחות שרוכזו למבצע זה נגרעו מיישובים רבים, וצוידו בנשק שזה עתה הגיע במבצעי הרכש המוטסים הראשונים. (מבצעיה השונים של מלחמת העצמאות מפורטים בטבלה הנלווית.)

שיירת אספקה מתארגנת לתנועה במהלך המלחמה (צילום: ביטאון חיל-האוויר)

בה בעת תקף צבא ההצלה את משמר העמק ואת רמת יוחנן, ונבלם. בקרב על רמת יוחנן השתתף גדוד המתנדבים הדרוזי, שהגיע מסוריה בסוף מרס 1948, ובעקבות מפלתו הצטרפו הדרוזים בארץ ישראל לצד היהודי.
מבצע “נחשון” נחל הישגים חשובים, ביניהם כיבוש הקסטל החולש על הדרך לירושלים. המשלט עבר כמה פעמים מיד ליד, ובמהלך הקרבות נהרג מפקד הפלסטינאים בגזרה, עבד אל-קאדר אל-חוסייני (אביו של פייצל אל-חוסייני). אולם היה על הכוחות שהשתתפו במבצע לחזור למקומותיהם הקודמים כדי להגן עליהם, ולא היה לאל ידו של צה”ל להחזיק בכל השטחים שנכבשו במבצע. כעבור ימים אחדים נחסמה שוב הדרך לירושלים.
ב-9 באפריל תקפו כוחות אצ”ל ולח”י, בתיאום עם ההגנה, את הכפר דיר יאסין בפרברי ירושלים (כיום בגבעת שאול). בקרב נהרגו ערבים רבים, ביניהם לא-לוחמים. הדבר חולל זעזוע כללי, ועד היום יש המאשימים את הכוחות התוקפים במעשה טבח מכוון. כעבור ימים אחדים נפלה שיירה שעשתה דרכה מירושלים המערבית להר הצופים (“שיירת הדסה”, ובה בעיקר רופאים ואחיות מבית החולים הדסה ומדענים מהאוניברסיטה העברית הר הצופים) למארב בשייח’ ג’ראח והושמדה

בהמשך חודש אפריל נטלה ההגנה את היוזמה בכמה גזרות אחרות. טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה שנפלה לידיים יהודיות (18 באפריל), ואחריה חיפה (22 בו) וצפת (10 במאי, במסגרת מבצע “יפתח”). מנגד, גוש עציון נפל לידיים ערביות ב-13 במאי. בעקבות זאת פונו כמה יישובים מבודדים בסביבות ירושלים ובצפון ים המלח. באותו יום נכנעה העיר הערבית יפו.
בסיום השלב הראשון, מלחמת האזרחים, עלה בידי היישוב היהודי להרחיב את שטחו ולהוכיח את יכולתו להפעיל את כוחותיו במבצעים גדולים יחסית. מאמצי הרכש כבר החלו לשאת פרי. צבא ההצלה נבלם ונהדף לאחור, ומעתה התרכז באזור מאוכלס בערבים במרכז הגליל ולא עסק רבות בלחימה.
אחד המאפיינים החשובים של תקופה זו היה תחילת בריחתם של תושבים ערבים ממקומות מגוריהם בערים ובכפרים שנפלו לידיים יהודיות, או שנמצאו בסמוך לאזורי הקרבות, וגם ממקומות רחוקים יותר. זו הייתה ראשיתה של בעיית הפליטים הפלסטינאים, שעודנה עומדת על הפרק עד היום כאחד מסלעי המחלוקת הכבדים ביותר בין ישראל והפלסטינאים. העמדה הערבית הרשמית מאשימה את היישוב ואת מדינת ישראל במדיניות מכוונת של גירוש (ומאזכרת לדוגמה את פעולת דיר יאסין, שנועדה לפי גרסה זו להטיל אימה על כלל ערביי א”י). העמדה הישראלית גורסת כי לא הייתה מדיניות גורפת שכזו, ורוב הפליטים עזבו מרצונם, או גורשו משום שהשתתפו בלחימה. ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם, וקשה מאוד למצוא תיאור היסטורי של בעיית הפליטים שהוא חף מעמדה פוליטית עכשווית.

הפלישה
לאחר שנתקבלה החלטת החלוקה של האו”ם, הכריזה בריטניה על כוונתה לסיים את שלטון המנדט ביום 15.5.1948. (כאמור, הפינוי הסופי של הכוחות הבריטיים מהארץ נשלם למעשה רק כ-3 חודשים אחר כך). הואיל ויום זה היה שבת, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ביום ו’, 14 במאי 1948. למחרת היום הופצצה תל אביב מן האוויר, וכוחות ערביים סדירים פלשו לתחומי המדינה.

מהלך הפלישה הערבית לארץ ישראל, מיום תחילת הפלישה (15.5.1948) ועד להפסקת האש כחודש לאחר מכן (11.6.1948).

דומה שלא היתה לצבאות ערב תוכנית פלישה מתואמת ומוסכמת, ומכל מקום לא היה להם פיקוד משותף בעל סמכויות ממשיות. גם לא ברור באיזו מידה היה בכוונתן למסור את הארץ לשלטון פלסטיני, או לחלקה ביניהן; ודאי שעבר-הירדן דאז התכוונה לספח לתחומה את השטחים שיפלו בידיה, וכך גם עשתה. הרצון בכיבוש היה אחד ממניעיהן של מדינות ערב; מניע אחר היה לחץ דעת הקהל, ולחצים הדדיים של המדינות הערביות זו על זו. בסופו של דבר הקצו כל מדינות ערב הפולשות חלקים גדולים או קטנים יותר מצבאותיהן הסדירים לפלישה, ואלה תוגברו בכוחות סמליים של מדינות אחרות כמו ערב הסעודית וסודן, ובפלסטינאים שכבר היו שרויים בלחימה זה שישה חודשים.
ב-18 במאי פרסמה ממשלת ישראל את פקודת הקמתו של צה”ל, ו”ארגוני הפורשים” (אצ”ל ולח”י) הצטרפו לשורותיו, אם כי בירושלים שמרו על מסגרותיהם הנפרדות, משום שהעיר נועדה להימסר לחסות בינלאומית לפי החלטת החלוקה, וישראל טרם הכריזה על הכללתה בשטחה. ביום הפלישה מנה הכוח היהודי כ-25 אלף איש, עדיין לא חמושים כהלכה. צה”ל הקים שלוש חזיתות (שנקראו לאחר זמן פיקודים) – צפון, מרכז ודרום. כוחותיו היו מאורגנים אז בשש חטיבות שדה, שלא עמד לרשותן נשק כבד. כן היו בו חיל אוויר של מספר מטוסים קלים, וכוח ימי זעיר. רמטכ”ל ההגנה יעקב דורי נעשה הרמטכ”ל הראשון של צה”ל, ולצדו בלט ראש אגף המטה הכללי (אג”ם), יגאל ידין, שניהל בפועל את מהלכי הלחימה. שר הביטחון והכוח המנחה היה דוד בן-גוריון.
צבאותיהן של מצרים, סוריה, לבנון ועבר-הירדן פלשו לישראל משטחן, והצבא העיראקי קיבל אחריות לגזרות מסוימות בצפון החזית הירדנית. צבא לבנון היה אמור לחצות את אצבע הגליל ולחבור עם הסורים, אך נבלם ברמות נפתלי. הצבא הסורי פלש תחילה לעמק הירדן מדרום לכנרת, בכוונה לכבוש את טבריה ואח”כ את נצרת. משנהדף, פלש מצפון לכנרת וכבש את משמר הירדן, אך שם נבלם.
צבא עבר-הירדן השתלט על שטחים במזרח א”י שנועדו למדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה, אך לא פלש לשטחי המדינה היהודית. עיקר לחימתו של הלגיון הערבי הייתה בירושלים. העיראקים, שפעלו מצפון לו, השתלטו על תחנת הכוח בנהריים ועל השומרון, וניסו את כוחם בכמה פלישות לצפון השרון בכוונה לכבוש את נתניה, אך נבלמו.
צבא מצרים, הגדול ביותר, נע בשני ראשים: האחד לאורך חוף הים התיכון, והאחר דרך באר שבע וחברון לדרום גזרת ירושלים. היישובים היהודיים לאורך ציר התקדמותו של הצבא המצרי בציר החוף באו במצור בזה אחר זה, וניהלו קרבות השהיה ובלימה עזים. שניים מהם פונו בסופו של דבר, יד מרדכי וניצנים, אך היתר החזיקו מעמד. לבסוף נבלמו המצרים בגשר “עד הלום”, מעט דרומית לאשדוד, בקרב שהשתתפו בו לראשונה מטוסי קרב ישראליים (מטוסי מסרשמידט שנרכשו מצ’כוסלובקיה).
הגזרה הקשה ביותר מבחינת ישראל הייתה גזרת ירושלים, שם היה עליה להתמודד עם הלגיון הערבי, עם הצבא המצרי ועם הכוחות הפלסטיניים. כל הניסיונות לפרוץ לעיר העתיקה ולהסיר את המצור מעל הרובע היהודי הנצור עלו בתוהו, והרובע נכנע ב-28 במאי. בה בעת הצליח צה”ל להשתלט על שכונות ערביות מחוץ לחומות העיר העתיקה, כמו קטמון.
המאמצים להסיר את המצור מעל ירושלים התמקדו בתחנת המשטרה בלטרון, שהותקפה חמש פעמים ללא הצלחה. בסופו של דבר נפרצה “דרך בורמה” מדרום לכביש הראשי, ב”קו התפר” בין הלגיון והמצרים, ודרכה קיבלה ירושלים אספקה עד תום המלחמה.
בשלב זה של הלחימה כמעט לא הייתה יוזמה התקפית של צה”ל, מלבד כמה הפצצות אוויריות על עמאן ודמשק.
בתחילת יוני התערבה מועצת הביטחון של האו”ם במתרחש וקראה להפסקת אש (“הפוגה”) לארבעה שבועות. זו הוכרזה ב-11 ביוני ונשמרה כללית על ידי כל הצדדים, מלבד כמה “שיפורי עמדות” פה ושם. צה”ל ניצל את ההפוגה להתאוששות ולהצטיידות, שהתנהלה למרות אמברגו הנשק שהטילה מועצת הביטחון כבר בתחילת הקרבות. שיבוש קשה בהתארגנות צה”ל נבע מהחלטתו של בן-גוריון לפרק את המטה הנפרד של הפלמ”ח, ומרצונו למנות לתפקידים בכירים קצינים מיוצאי הצבא הבריטי. כמה קצינים בכירים הגישו את התפטרותם, ובן-גוריון איים בהתפטרותו הוא, אך לבסוף נמצאה פשרה זמנית.

קרבות עשרת הימים
עם תום ההפוגה עבר צה”ל למתקפה בשתי חזיתות, ירושלים והגליל, תוך המשך הבלימה בשאר הגזרות (מלבד כמה מבצעים להסרת המצור מעל יישובים בדרום). החשוב במבצעים בשלב זה היה מבצע דני, שבו נכבשו לוד ורמלה והורחק איום הלגיון מתל אביב

כיבוש שדה התעופה לוד במבצע דני (צילום: לע”מ)

ערבים ברמלה לאחר לאחר הקרב

הישגים חשובים הושגו בגליל, לרבות הדיפתו של צבא ההצלה וכיבוש הגליל המערבי. עם זאת, הדרך לירושלים נשארה מנותקת. גם הניסיונות לפרוץ את הדרך לנגב לא עלו יפה.
קרבות עשרת הימים הסתיימו בהפוגה שנייה שהכריזה עליה מועצת הביטחון, הפעם בלא הגבלת זמן. הפסקת אש זו התמוטטה בהדרגה, ובאוקטובר עבר צה”ל למתקפה בכל החזיתות.

המשך המלחמה
השלב האחרון של המלחמה עמד כולו בסימן יוזמה התקפית של צה”ל. בצפון נהדף צבא ההצלה סופית (במבצע “חירם”), וצה”ל דלק אחריו וכבש מספר כפרים בדרום לבנון. בדרום נערכה שורה של מבצעים, החל ב”יואב” (אוקטובר 1948) שהביא לכיבוש באר שבע וכלה ב”חורב” (דצמבר), שבמהלכו חדר צה”ל עמוק לחצי האי סיני. בריטניה וארה”ב הציגו בפני ישראל אולטימטום, וצה”ל חזר לגבולות א”י המנדטורית בחזית זו, לא לפני שנכנסו מטוסיו לקרב אוויר עם מטוסים בריטיים, והפילו חמישה מהם. עם זאת, כוח מצרי נותר מכותר ב”כיס פלוג’ה” (אזור פלוגות דהיום), והחזיק מעמד עד סוף המלחמה. בחזית הדרומית התנהל גם הקרב הימי הרציני היחיד בכל המלחמה, כאשר טובעה אוניית הדגל של הצי המצרי, האמיר פארוק, בידי כוח קומנדו ימי ישראלי (ב-22 באוקטובר).

כיבוש באר שבע (צילום: לע”מ)

במרכז התמקדו המאמצים בהרחבת “פרוזדור ירושלים” ובהסרת המצור מעל העיר. אף שלטרון לא נכבשה, הדרך לירושלים נפתחה למעשה והמצור הוסר. בצפון השתלט צה”ל על כל הגליל (מבצע “חירם”), מלבד ראש הגשר הסורי במשמר הירדן. הקרבות נגד העיראקים בשומרון לא עלו יפה, בשל העדיפות שניתנה לגזרות אחרות

הקרב ליד הכפר הערבי סעסע בדרך לכיבוש הגליל העליון, מבצע חירם (צילום: לע”מ)

המבצע האחרון של צה”ל במלחמת העצמאות היה מבצע “עובדה”. שתי חטיבות עשו את הדרך לאום רשרש (אילת) על חוף ים סוף, במטרה לבסס בפועל את שלטון ישראל בנגב כולו. ב-10 במרס הונף “דגל הדיו” באום רשרש, ובה בעת כבש צה”ל את איזור עין גדי לחוף ים המלח. בכך הסתיימה המלחמה, למעשה.

הנפת דגל הדיו באום רשרש (צילום: מיכה פרי, לע”מ)

הסכמי שביתת הנשק
בעקבות הצלחות צה”ל בחזית הדרום באוקטובר-דצמבר 1948, הודיעה מצרים בתחילת ינואר על נכונותה לשאת ולתת עם ישראל על שביתת נשק. ההסכם נחתם ב-24 בפברואר 1949, והשאיר בידי המצרים את רצועת עזה. מרפיח דרומה, קו הגבול בין שתי המדינות היה הגבול הבינלאומי הישן. כיס פלוג’ה פונה ונמסר לישראל. ב-23 במרס נחתם הסכם שביתת נשק עם לבנון, שבמסגרתו פינתה ישראל את השטחים שכבשה בדרום לבנון וחזרה לגבול המנדטורי

.

הכוחות הישראלים נכנסים לפלוג’ה לאחר פינוי הכוחות המצריים (צילום: דוד אלדן, לע”מ)

גשר עד הלום המקום הכי צפוני שהמצרים הגיעו

ב-4 באפריל נחתם ההסכם עם ירדן, שהשאיר בידי הירדנים את שטחי הגדה המערבית ואת ירושלים המזרחית (מלבד מובלעת ישראלית בהר הצופים). אלה סופחו מיד לממלכה ההאשימית, בלא התנגדות נמרצת מדי מצד ישראל. איזור נחל עירון (ואדי ערה), שהיה בידיים עיראקיות, נמסר לישראל.
ההסכם האחרון נחתם עם סוריה, ב-17 ביולי. הסורים חזרו לגבול הבינלאומי, והשטחים שהחזיקו בהם הוכרזו אזורים מפורזים. עיראק, אף שפינתה את כוחותיה מא”י, לא חתמה על הסכם שביתת נשק עם ישראל, ונשארה באופן רשמי במצב מלחמה עמה עד לנפילת שלטונו של צדאם חוסיין.
השיחות על הסכמי שביתת הנשק נערכו באי היווני רודוס, ב”מלון השושנים”, בתיווכו של נציג מזכ”ל האו”ם רלף בנץ’, שזכה בפרס נובל לשלום על מאמציו אלה.
בהמשך היו הצדדים אמורים לפתוח בשיחות על שלום של קבע בלוזן שבשוויץ, אך שיחות לוזן התמוטטו במהירות, ומשטר שביתת הנשק המשיך לשרור באזור עוד שנים רבות.

הנפת דגל הדיו באילת, מסמנת בתודעה הציבורית את סיום המלחמה.

ובאותו יום…

ב-30 בנובמבר 1947, בשעה 7:30 בבוקר, למחרת ההצבעה באו”ם וההחלטה על תוכנית החלוקה יצא אוטובוס של “אגד”, עם מספר לוחית הרישוי 2094, מנתניה לירושלים, ובו 21 נוסעים ונהג.

בשעה 8:12 ראה הנהג, אריה הלר, ערבי לובש מעיל אירופי, מנופף בידו. הוא הבחין בתת מקלע המוסתר תחת כנף מעילו. הנהג לא עצר את האוטובוס והערבי שלף את התת-מקלע וירה בו. הלר ניסה להאיץ את הנסיעה ואז הושלכו על האוטובוס רימוני יד אחדים. אחד מהם התפוצץ בתוך האוטובוס ואש תת-מקלע נורתה על האוטובוס מצד חזיתו. הנוסע יוסף שטרן, תושב נתניה, שישב לצד הנהג הצליח להשתלט על ההגה היטה את האוטובוס לצד ימין והאוטובוס שקע בצד הדרך ונעצר. מהירי נהרגו מיד כמה מהנוסעים ורבים אחרים נפצעו. הנהג ושניים מהנוסעים יצאו מהרכב ותפסו מחסה מאחורי אחד הגלגלים. אחד התוקפים נכנס לאוטובוס ולקח את תיקו של הנהג ובו 19 לא”י. בראותו את אחד הנוסעים מנסה לעזור לאשתו הפצועה, התוקף ירה בבעל והרגו ואז נמלטו התוקפים. חמישה אנשים נהרגו. הייתה זו ההתקפה המאורגנת הראשונה על היישוב במה שהוגדר מאוחר יותר להיות “מלחמת העצמאות”.

חיילים מהלגיון הערבי, בני עבר הירדן, בפיקוד בריטי ניגשו לאוטובוס וסירבו לעזור לנפגעים. יהודי בעל משאית שהובילה חצץ שעברה במקום פינה חלק מהפצועים לבית החולים בילינסון בפתח תקווה. הנוסעים שיכלו ללכת ברחו דרך השדות ונאספו על ידי עגלה עם סוס.

אחרי 25 דקות תקפה הכנופיה אוטובוס אחר, שנסע מחדרה לירושלים, והרגה שני נוסעים. אסתר זכאי, תושבת עומר, טוענת כי באותו היום נסעה באוטובוס שנסע מחדרה, וכי אוטובוס זה עקף בדרכו את האוטובוס שיצא מנתניה, ולכן נפגע ראשון מהירי של התוקפים, ואישה שישבה בו ונהרגה מהירי, נטקה (נחמה) הכהן, בת 46, חברת השירות הרפואי של “ההגנה” בעיר העתיקה בירושלים, שחזרה מביקור בבנימינה. היא למעשה, החלל הראשון של מלחמת העצמאות.‏

על קברה של נחמה זלוטבסקי, ניצבת כיום מצבה צבאית ומצוינים דרגה: טוראי, ומספר אישי: 174068. זוהי המצבה היחידה מסוגה בכל החלקה הגדולה של “הפרושים” בהר הזיתים.

והבדידות גדולה… אין איש הפוקד את קברה ואומר קדיש לעילוי נשמתה. גם מהרשימות של צה”ל היא נעלמה, ושליחי צבא העם המניחים דגל בסרט שחור, נר נשמה ופרח בערב יום הזיכרון על קברי הנופלים, מדלגים על קברה.