לאקמא שכינתא מעפרא.
כל יהודי יודע ומכיר את המושג הזה, גדולי הצדיקים מקריבים חלבם ודמם עבורה,
כל מתפלל יהודי בראש תפילתו מזכיר אותה,
עבודת הקודש מוקדשת כולה לגאולתה.
השכינה הקדושה.
אכן, חרדת קודש אופפת כל המזכירה בסילודין,
שכינתא בגלותא זועקים בלילות עובדי ה`.
מהי השכינה? לבטח שאלת עצמך פעם, מה זה בעצם השכינה,
הרי כל עניין עבודת ה` בא ללמד ליהודי :
שמע ישראל ה` אלוהנו ה` אחד !
אחד ! ואין בילתו ! אחד ! ואין זולתו ! אין עוד מלבדו !
אם כך מהו דבר זה הנקרא שכינה?
היכן מקומה?
מהו תפקידה?
לפני כל דבר מצווה, תפילה, קדושה, אנו אומרים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה,
מה פירוש האמירה הזו?
לכאורה יוצא כביכול- ה` – ח”ו אינו שלם,
וזקוק הוא לשכינה לשלמותו
היתכן?
ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה,
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים;
וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
(בראשית פרק ב)
מפרש רש”י הקדוש:
וייצר – שתי יצירות יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים
אבל בבהמה שאינה עומדת לדין
לא נכתב ביצירתה שני יודי”ן.
עפר מן האדמה
צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות שבכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה,
ד”א נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי
הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד .
ויפח באפיו
עשאו מן התחתונים ומן העליונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים.
לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים,
ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי ישרצו המים לתחתונים,
הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית
שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד
(ב”ר פי”ד וע”ש יח).
לנפש חיה
אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה
אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור.
החומר ההיולי:
החומר היולי הוא חומר בלי צורה.
אבל מוכן לקבל צורה,
ואין לו מציאות בפועל רק בכוח,
קראו לו בעלי הקבלה “נפש היסודות”.
בשעת הבריאה קבל העצם הזה
צורת ארבעה היסודות:
אש מים רוח עפר,
ונשאר בהן עד עולם גם אחרי התמזגות היסודות בחומר.
מארבעת היסודות הסותרים זה את זה נתהוו ארבעה מינים:
דומם צומח חי מדבר.
כמו שלכל אחד מארבעת היסודות יש חומר וצורה,
כך גם בכל אחד מארבעת המינים יש חומר וצורה.
אחד הנושאים המרכזיים בספר הכוזרי
לר` יהודה הלוי
הוא הנושא המכונה
“סגולת ישראל”.
הכוזרי מציג בצורה שיטתית תפיסה המעמידה את עם ישראל
במעמד שונה משאר בני המין האנושי,
מעמד של מעין “דרגה חמישית” במציאות,
הבאה אחרי ארבע הדרגות הידועות:
דומם, צומח, חי, מדבר (= אדם).
את מהותה של הדרגה החמישית הזאת הוא מכנה
“העניין האלו-הי”,
בהבדל מ: “העניין השכלי”,
שהוא מהות האדם בכלל,
“העניין הנפשי”,
שהוא מהות בעלי החיים,
ו”העניין הטבעי”,
שהוא מהות עולם הצומח.
לאמור:
התורה לא ניתנה לאדם (=מדבר) באשר הוא אדם (=מדבר),
אלא רק לאותו חלק של מין האדם שהתחברה אליו האלוהות,
שהוא עם ישראל.
ועל זה מדגיש רשב”י בתלמוד:
“אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם”
(מסכת יבמות דף ס”א).
אותו “עניין אלו-הי”
נברא באדם הראשון, אך לא עבר אל כל צאצאיו.
אלא אל יחידים מזרעו,
ורק אחרי תהליך שנמשך דורות
התפתח זן של בני אדם שבו העניין האלו-הי
הוא תכונה בלתי הפיכה:
כל בני הזן הזה נושאים את התכונה הגנטית,
אשר גם אם אינה יוצאת אל הפועל ונראית לעין ביחיד כלשהו
מכיוון שאדם יכול למרוד בתכונתו ולהתנהג בבחירתו החופשית כאילו אינה קיימת בו
הריהי עוברת בתורשה אל זרעו,
ובו היא תוכל לצאת מכוח אל הפועל.
זן בני האדם הנבחר הוא בני ישראל.
“וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים;”
אומר הזוהר הקדוש:
“מאן דנפח מדיליה נפח”,
מה שנפח הקדוש ברוך הוא, מעצם עצמותו נפח, חלק ממנו ממש.
הווי אומר, אותו עניין אלו-הי שהזכרנו למעלה אותו מביא הכוזרי,
הוא חלק אלו-ה מעצם עצמות
הקדוש ברוך הוא בעצמו.
אותו חלק אלו-ה המצוי בכל אחד מישראל,
לא ניתן בשאר בני האדם.
ומצינו מפורש בדברי הרמב”ם בפירושו למסכת אבות – ה` י”ח, שאמר:
“וכבר חנן ה` זאת האומה, רצוני לומר ישראל,
בהיותם בעלי בשת פנים,
וכך אמרו שסימן זרע אברהם –
ביישנין רחמנין וגומלי חסדים.
ואמר:
“בעבור תהיה יראתו על פניכם”,
אמרו: זו בושה.
וכאילו אמר כאשר סיפר מעלת הבושה,
אלוקים
כשם שחוננתנו בזאת המעלה
כן חון אותנו, שתבנה עירך בימינו.”
“לא רק לגבי מידות, אלא גם לגבי אמונה וידיעת ה`,
יש בישראל תכונה העוברת בירושה:
וכבר ערב לנו ה` יתברך, ודי בו ערב,
והודיענו שכל מי שעמד במעמד הר סיני יאמינו במשה רבנו ובכל מה שאמר,
הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, והוא אומרו יתעלה:
“הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדַבְּרִי עִמַךְ
וגם בך יאמינו לעולם”.
לכך יוודע
שכל מי שיצא מהדת הנתונה במעמד ההוא
שאינו מזרע האנשים ההם.
וכן אמרו רבותינו ז”ל על כל המסתפק בתורת משה:
“לא עמדו אבותיו על הר סיני”
(איגרת תימן עמוד קכו).
עצם הרעיון שמעמד הר סיני הטביע בעם ישראל הטבעה רוחנית,
המתבטאת בדבקות בסיסית בתורה, בדעותיה ובאמונותיה,
שאינה עלולה לחלוף ולהיעלם במשך הדורות,
היא קביעה שהרמב”ם קובע וחוזר וקובע בהחלטיות.
“וכבר דימה שלמה ע”ה האומה לאישה יפה…
ודימה אלו אנשי הדתות והאמונות אשר ירצו למשכה אליהם
ולהשיבה לאמונתם בזוֹנִים המסיתים…
והסתכל חכמת המשל וסודותיו
שהוא כפל מלת `שובי` ארבע פעמים בזה הפסוק,
רומז להיותנו מבוקשים לצאת מן הדת ולהתאחד בהם בכל אחת מארבע מלכויות,
אשר אנחנו היום באחרונה מהן
היא גלות אדום שתיפול במהרה בימינו
אמן
וכבר יעדנו ה`
בהיותם מכריחים אותנו להאמין בדעותם, והוא אמרו:
“ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם עץ ואבן”.
ואמנם עם זה לא יהיה כולל בכל הארץ ולא יכרית ה` תורתו מאתנו לעולם,
ערב לנו ואמר:
“כי לא תשכח מפי זרעו”.
ובאר לנו על ידי ישעיהו מבשר האומה שהאות בינינו ובינו יתעלה,
והמופת המורה שאנחנו לא נאבד,
הוא השאר תורת ה` ודברו בינינו,
אמר:
“ואני זאת בריתי אותם אמר ה` רוחי אשר עליך
ודברי אשר שמתי בפיך וגו` ” .
נמצאנו למדים,
שבכל אחד מישראל, ישנו חלק אלו-ה ממעל,
שהוא חלק מעצמות הקדוש ברוך הוא, כביכול,
שכמו שהוא אחד ואין בילתו, הרי אותו חלק ביחיד מישראל,
גם הוא יחיד ביחודו,
ואין בילתו.
וכמו שלימדנו הרמב”ם במשלו של שלמה המלך שדימה האומה כולה לאשה יפה,
הרי שלימדונו חז”ל שמה, והוא
כנסת ישראל.
כנסת מלשון כינוס,
“לך כנוס את כל היהודים”.
קודשא בריך הוא, אורייתא, וישראל, חד הם.
פשוטם של דברים:
בורא העולם, התורה, וישראל,מהות אחת היא.
הכיצד?
והרי הקב”ה אין סוף ברוך הוא,
אין לו גבול ומידה
אכן,
אולם רצה הבורא ועלה במחשבתו להיות לו עם שיהא מולך עליו,
לכן ברא שיעורין ומידות בהן יחיל עצמותו
באופן הנתפש ומושג וקבע עצמו בתורה שנאמר:
“אנא נפשי כתבית יהיבית”(אני את נפשי כתבתי ונתתי)
שכביכול כתב הבורא ית` את נפשו,
ונתנה לממלכת כהנים וגוי קדוש
ישראל.
היוצא מדברינו כך:
* בכל אחד מישראל יש חלק פרטי שלו יחיד ומיוחד
של הבורא יתברך שמו.
* התורה בכללותה היא כביכול אין סוף רוחניות הבורא ית`
מפורטת לשיעורין הניתנים לתפישה.
תכלית התכליתין בזה העולם מתבטאת בסוד הגדול והכמוס
שהיה לפלא בעיני יעקב אבינו מי גילה זאת לבניו שקראו לפניו:
“שמע ישראל ה` אלוהנו ה` אחד”,
והוא מייד השלים
“ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
השכינה שוכנת בכל אחד מישראל.
היא חלק אלו-ה ממעל, חלק מהשם יתברך בעצמו,
חלק השייך לו, ומשתוקק לחזור לשורשו העליון הקדוש.
הואיל ולכל יחיד יש בחירה לטוב או למוטב,
הרי שהתגלות חלק זה ביחיד היא לפי בחירתו,
באופן שיכול היחיד בבחירתו לגרום לחלק אלו-ה המונח בו להדחק ח”ו לקרן זווית,
ולסבול צער גלות נורא מעצם מעשיו של היחיד.
או להיפך, כאשר יבחר היחיד בסגולת ישראל,
וישתמש בכלים אותם נתן לו הבורא יתברך שמו בתורה הקדושה
היא שיעורין ומידות בהם יוכל היחיד להשתלם בהשבת חלק אלו-ה המונח בו
לשורשו בחיים חיותו,
באופן שתהא השראת השכינה עליו בגלוי.
גם כאשר יבחר היחיד בדרך מיצוי חלק אלו-ה המונח בו
ע”י שימוש בשיעורין ומידות שבתורה,
ויביא עצמו ע”י בחירתו להשראת השכינה עליו בגלוי,
עדיין רק חלקו שלו כביכול הגיע למיצוי,
ועדיין חסרים שאר חלקי אלו-ה המונחים בשאר ממלכת כהנים וגוי קדוש ישראל,
ועל זאת צער ה”שכינה הקדושה”
באשר שאר חלקיה אינם באים לידי מיצוי,
באופן שתשרה השכינה בגלוי,
בעת ובעונה אחת באותו הדור,
על כל היחידים מעם ישראל,
באופן שתהא כדַמוֹת שלמה המלך אותה אשה יפה,
כנסת ישראל המושלמת בהדרה,
השבה לביתה,
הוא בית הבורא יתברך שמו,
ששם ישכון לו כדירה בתחתונים.
שמו של הבורא כפי המופיע בדברי קבלה הוא :
“אחדות הפשוט”
המאחד את פעולות המשתנים.
באותו סוד גדול המונח בקריאה :
שמע ישראל ה` אלוהנו ה` אחד,
מונח סוד הגאולה.
כאשר היחיד מזן בני האדם הנבחר לסגולת התכלית
ישראל, ישכיל לאחד חלקו שלו עם שאר החלקים המונחים בשאר היחידים מבני עמו,
מחוברים ע”י התורה המכילה את השיעורין והמידות
המקיפים את כל המושגים הנדרשים לאחדות הפשוט
המאחד את כל פעולות המשתנים,
אזי:
“ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
במהרה בימינו אמן.
