יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם \ חיים נחמן ביאליק.
יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,
רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,
חֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת;
גְּנוּזָה חֶמְדַּת רוּחֲכֶם בְּתוֹכֲכֶם כִּפְנִינָה בְקַרְקַע יַמִּים,
וּסְגֻלּוֹתֵיכֶם, כְּגַרְגְּרֵי יַעַר, בְּחֶבְיוֹן צְלָלִים תִּפְרֶינָה.
לְבַבְכֶם – הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, וְשִׂפְתֵיכֶם – שְׁעָרָיו הַסְּגוּרִים,
שׁוֹעִים – וְלֹא הֻגַּד לָכֶם, נְגִידֵי רוּחַ – וּבַל-יְדַעְתֶּם,
אֳמָנֵי הַשְּׁתִיקָה הַיָּפָה וְכֹהֲנֵי דִמְמַת אֱלֹהִים,
לֹא-תִשְׁלֹט עֵין זָר לְעוֹלָם בְּחַג נַפְשְׁכֶם וּבְאֶבְלָהּ;
אוֹר אֶחָד לְעֵינְכֶם תָּמִיד, אוֹר שָׁקֵט וְנוּגֶה,
וּבַת-שְׂחוֹק אַחַת, רַבַּת בִּינָה וּסְלִיחָה, לְשִׂפְתֵיכֶם,
לִפְקֹד בָּהּ, בְּלִי הַכְרֵעַ כַּף, אֶת-כָּל-הַבָּא לִקְרַאתְכֶם:
הַגְּדוֹלוֹת עִם-הַנִּקְלוֹת, כַּצְּדָקוֹת כַּחֲטָאִים גַּם-יָחַד;
אַט אַט, כְּמוֹ עַל רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת, תַּעַבְרוּ בִּנְתִיבוֹת חַיִּים,
וְלִבְּכֶם עֵר, וְאָזְנְכֶם קַשּׁוּבָה, וְעֵינְכֶם מְשׁוֹטֶטֶת תָּמִיד,
וְנַפְשְׁכֶם חֲרֵדָה לִקְרַאת כָּל-רַחַשׁ יֹפִי וְנִדְנוּד תִּפְאָרֶת,
עָבֹר וְזָרֹעַ סְבִיבְכֶם בְּאֶפֶס יָד וּבְלִי-כַוָּנָה
אֶת-הָאֱמוּנָה וְאֶת-הַטֹּהַר, הָרֹעֲפִים מִכָּל-יֵשׁוּתְכֶם
כַּעֲרֹף מִשָּׁמַיִם תְּכֵלֶת וּצְלָלִים מִיַּעַר רַעֲנָן.
אָכֵן לִמּוּדֵי הַחֲרֵשׁ אַתֶּם וְחִדְלֵי קוֹל וּדְבָרִים,
פִּיכֶם לֹא-יַבִּיעַ גְּדֹלוֹת וְכַפְּכֶם לֹא-תִיצַר רָמוֹת,
יִגְוְעוּ מַאֲוַיֵּיכֶם בְּלִבְּכֶם וְגַעְגּוּעֵיכֶם בְּחֵיקְכֶם יִכְלוּ,
לֹא-יָד לָכֶם בְּמַעַרְכוֹת חוֹזִים וְלֹא-נַחֲלָה בְּבָתֵּי מַשְׂכִּית,
עֲרִירִי יָמוּת תַּחְתָּיו צַעַדְכֶם לְלֹא הֵד וָרֹשֶׁם,
וְאוּלָם חַיֵּיכֶם – מֵיטַב חֶזְיוֹנְכֶם, וְתִפְאַרְתְּכֶם – עֶצֶם הֱיוֹתְכֶם;
אַתֶּם הַשּׁוֹמְרִים הַנֶּאֱמָנִים לְצֶלֶם אֱלֹהִים בָּעוֹלָם!
יוֹם יוֹם, וּרְסִיסִים רְסִיסִים, בְּאוֹר עֵינְכֶם וּבְשִׂרְטוּטֵי פְנֵיכֶם,
יֻגַּר יְפִי חַיֵּיכֶם אֶל חֲלַל הָעוֹלָם, כְּהִנָּגֵר מַעְיָן חָתוּם
אֶל לֵב נָהָר לְהַחֲיוֹתוֹ – וְהוּא לֹא יֵדָע.
וְחַי אֱלֹהִים, אִם-יֹאבַד נִיד אֶחָד מֵעַפְעַפֵּיכֶם
וְאִם-יִפֹּל אַרְצָה הַקָּטָן בְּזַעְזוּעֵי נִשְׁמַתְכֶם!
כְּשִׁירַת הַכּוֹכָבִים כֵּן יַעַמְדוּ יִרְעֲדוּ לָנֶצַח בַּחֲלַל הָעוֹלָם,
וּבְדוֹר אַחֲרוֹן, גַּם בַּאֲבֹד שָׂרִיד לְשִׁירֵי הֵימָן וִידוּתוּן,
וְזֵכֶר לְחָכְמַת כַּלְכֹּל וְדַרְדַּע – הֵם עוֹד חָיֹה יִחְיוּ,
וְנִגְלוּ שֵׁנִית בְּאוֹר עֵין אַחַד הָאָדָם וּבְצֶלֶם פָּנָיו.
תרע”ה, אב, ביער מאלין.
“פיה פתחה בחכמה” וכך אמרה:
וכך אומר גם אני, והרוצה ללמוד יבין:
“ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים”
כיוון שמחייה אור אין סוף ברוך הוא
את עמקי הקליפות בתורה שלא ינקו ממנה החיצונים
לכן גבוהה היא עמוקה ומוצפנת
ושמה לתפארה תורת ה’.
והרוצה סימוכין ימצאם כאן:
“ודע, שהתורה המלבש תוך ההסתרה שבתוך הסתרה, היא תורה גבוה דיקא, הינו סתרי תורה. כי מחמת שהיא צריכה להתלבש במקומות נמוכים כאלו, הינו אצל אלו שעברו הרבה, עד שנסתר מהם בהסתרה שבתוך הסתרה, על כן חשב השם יתברך מחשבות לבלי להלביש שם פשטי תורה, לבל יוכלו הקלפות לינק משם הרבה, ויהיה הפגם גדול מאד. על כן הוא מסתיר ומלביש שם תורה גבוה דיקא, סתרי תורה, שהיא תורת ה’ בעצמה . כדי שלא יוכלו הקלפות לינק משם הרבה. בבחינת (שמות י”ב): “ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא השליח, אני ה’ ולא” וכו’. כי בארץ מצרים ששם מקום הקלפות מאד, על כן שם דיקא מלבש ומסתר השם יתברך בעצמו הינו תורת ה’ ממש, סתרי תורה. על כן דיקא מההסתרה שבתוך הסתרה, כשחוזר ומהפכה לדעת, נעשה ממנה דיקא תורת ה’ ממש. כי שם נסתר תורת ה’, סתרי תורה כנ”ל:”
ילמד כל התורה כולה טוב לו בזה ובבא:
[תורה נ”ו גלול לשליש התחתון של הדף ולמד כל התורה כולה ותחי נפשך]