כל מה שרצית לדעת על קסטנר ולא העזת לשאול….

“גיבור או נבל”
[זאת הכותרת שנתן כותב הפוסט]
תארו לעצמכם כפר קטן. גרים בו 800 תושבים. יום אחד מגיעים 3 חיילים לכפר ומודיעים לראש הכפר שהם באו לקחת את כל תושבי הכפר להשמדה. הם מציעים לראש הכפר לעזור להם לגרום לתושבי הכפר ללכת איתם ללא שום בעיות ובתמורה הם יאפשרו לו (לראש הכפר) ולעוד חבר אחד שהם ירשו לבחור ללכת לאן שהם יבחרו.
תושבי הכפר יכלו לברוח ברובם אם ראש הכפר היה מזהיר אותם, אחרי הכל מדובר ב-3 חיילים בלבד. הם גם יכלו לחסל את שלושת החיילים במחיר של מספר הרוגים קטן. אבל, ראש הכפר שיכנע אותם שהחיילים יובילו אותם למקום אחר שם יאפשרו להם לשבת בשקט עד יעבור זעם.
👇👇👇👇👇👇👇👈👈
נשמע לכם שמדובר בסיפור הזוי נכון ?
אז זהו שלא.
זה בדיוק מה שקרה בהונגריה בסוף שנת 1944. מלחמת העולם השנייה עומדת להסתיים תוך חודשים ספורים בתבוסתה הבלתי נמנעת של גרמניה. הרוסים מגיעים ממזרח. האמריקאים והבריטים מגיעים ממערב.
להונגריה מגיע קצין ה-SS אדולף אייכמן. תפקידו לשלוח את יהדות הונגריה להשמדה במחנות ההשמדה בפולין. כאמור, המלחמה כבר לקראת סופה ולרשותו של אייכמן עומדים כ-150 חיילים בלבד. אייכמן חושש מ”תקדים גטו ורשה”, דהיינו, התמרדות של יהודי הונגריה. אחרי הכל יש 800,000 יהודים בהונגריה ולרשותו עומדים 150 חיילים בלבד.
אייכמן הערמומי מתוודע למנהיג יהודי הונגריה הד”ר רז’ו (ישראל) קסטנר. הד”ר קסטנר עומד בראש “ועד ההצלה של יהודי הונגריה”. אייכמן מחניף לו ומעתיר עליו כיבודים לרוב ובסופו של דבר קסטנר עושה עיסקה עם אייכמן. והעיסקה מאד פשוטה : הוא (אייכמן) יאפשר לקסטנר להציל כמה אלפי אנשים שהוא יבחר ובתמורה קסטנר ישכנע את יהודי הונגריה לעלות לרכבות ללא התנגדות.
ואכן, קסטנר בוחר לו 1,684 איש שיועלו מאוחר יותר על רכבת שתיקח אותם לשוויצריה ובתמורה הוא עובר ברחבי הונגריה ומשכנע את היהודים שלא יאונה להם כל רע. הוא מספר להם שהם יועברו מסיבות ביטחוניות לאזור הספר של הונגריה המערבית ושם הם ישבו עד תום המלחמה.
השמועות על השמדת היהודים כבר התחילו להגיע להונגריה. יהדות הונגריה יכולה הייתה להתמרד או למצער לברוח. העיר קלוז’ לדוגמא, נמצאת 4 ק”מ בלבד מהגבול. יהודי קלוז’ יכלו להגיע מעבר לגבול בהליכה של שעה-שעתיים ברגל. אבל הד”ר קסטנר מגיע לקלוז’ (שהיא גם עיר הולדתו) ומשכנע את ראשי הקהילה להישאר ולעלות על הרכבות שיובילו אותם ל”אזור הספר הכפרי” למקום הקרוי קנירמזו. הוא גם אוסף מהם את תכשיטיהם וחסכונותיהם כדי ש”יוחזרו להם לאחר המלחמה”.
כ-600,000 מיהודי הונגריה הלכו כצאן לטבח והושמדו.
והד”ר קסטנר ? הוא הגיע עם “רכבת המיוחסים” שלו לשווייץ.
בתום המלחמה שהה קסטנר כשנתיים בשווייץ. הוא חשש לעלות לישראל וגם לא ביקר בעיר הולדתו קלוז’. ניצולים העידו שהזעם כלפיו היה עצום, ושאילו היה מגיע לקלוז’ היה מסתכן בחייו.
ב1947 עולה הד”ר קסטנר לארץ ישראל. והופך לעסקן של מפלגת מפא”י השלטת.
ואז, בשנת 1947 מוקם בעיר נירנברג שבגרמניה בית דין בינלאומי שישפוט את הנאצים שאותם הצליחו ללכוד. הד”ר קסטנר נחשב כ”מומחה ליהדות הונגריה” ונשלח מטעם הסוכנות היהודית לייעץ לאמריקאים ולבריטים שתובעים את הנאצים.
אבל לד”ר קסטנר היו תכניות אחרות. הוא נפגש עם קצינים נאצים שהיו עוזריו של אייכמן כגון : קורט בכר והרמן קרומיי. ולהפתעת התובעים האמריקאים הוא מעיד לטובתם ומציל ארבעה פושעים נאציים מחבל התליה. יש לזכור כי מדובר בשנת 1947, השלטון הנאצי מוגר ופושעיו מועמדים לדין. איש לא מכריח את ד”ר קסטנר להעיד לטובתם. אבל הוא עושה זאת.
הד”ר קסטנר חוזר לארץ ישראל ובמדינת ישראל החדשה הוא הופך לדובר משרד המסחר והתעשייה ולמועמד רציני מטעם מפא”י לחברות בכנסת השנייה. כן, יש לו 1,684 מליצי יושר נלהבים.
יש יהודים הונגרים מעטים שניצלו מהתופת הנאצית. אחד מהם הוא יהודי קשיש בשם מלכיאל גרינוולד. היהודי הזה מדפיס באמצעות מכונת שכפול פרימיטיבית כמה מאות עלונים בשם “מכתבים לחברי המזרחי”. בעלון כותב גרינוולד : “ידידי היקרים, ריח פגר מגרד את נחירי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד”ר רודולף קסטנר צריך לחסל”.
הדברים זכו להד רב במיוחד כאשר השבועון “העולם הזה” פרסם את האשמותיו של גרינוולד.
השר דב יוסף שקסטנר היה הדובר שלו והיועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, משכנעים את קסטנר להגיש תלונה רשמית נגד גרינוולד. וזאת משום שסברו שאישיות ציבורית אינה יכולה להמשיך בתפקידה נוכח האשמות כגון אלו שהוטחו בקסטנר על ידי גרינוולד.
וכאן מתרחש פלא. פרקליטות המדינה מגישה נגד גרינוולד כתב אישום בגין הוצאת דיבה. מעולם לא היה כדבר שהממשלה תגיש תביעת דיבה נגד אזרח.
גרינוולד דל האמצעים פונה לעורך הדין יוצא האצ”ל שמואל תמיר. תמיר מגייס לעזרתו את השבועון השנוא על המשטר “העולם הזה” והמשפט יוצא לדרך ב-1 לינואר 1954. המשפט מתברר בפני נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים הד”ר בנימין הלוי.
שמואל תמיר שהוא עורך דין מעולה, מצליח להפוך את תביעת הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד לבירור רחב יריעה של כל שואת יהודי הונגריה. ומשפט “מלכיאל גרינוולד” הופך עד מהרה ל”משפט קסטנר”. שימו לב, לא קסטנר הוא הנתבע אלא גרינוולד ובכל זאת תמיר מצליח לקבע בדעת הקהל את המשפט כ”משפט קסטנר”.
תמיר מצליח להביא עדויות על שיתוף הפעולה של קסטנר עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה והפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת “המיוחסים” שהיו קרוביו וידידיו .
שמואל תמיר מגדיל לעשות ומגולל האשמה חריפה נגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא”י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון את הידיעות על ההשמדה לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם.
שמואל תמיר גם מאשים את קסטנר בהפקרת הצנחנים היהודים חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל פלגי ובהסגרתם לנאצים. הצנחן יואל פלגי סיפר בעדותו כי קסטנר שידל אותו ואת פרץ גולדשטיין להסגיר את עצמם לגסטאפו כדי שלא יארגנו התנגדות יהודית בהונגריה.
תמיר מעלה את קסטנר לדוכן העדים והופך אותו לנאשם האמיתי במשפט תוך שהוא מעמת אותו עם העדויות שנתן לטובת הקצינים הנאצים לאחר המלחמה וגם בנטילת חלק מהכספים שנפלו בידי הנאצי קורט בכר שבזז את רכוש יהודי הונגריה.
במהלך המשפט הטיח תמיר בקסטנר שקורט בכר הנאצי שוחרר מנירנברג תודות להתערבותו האישית. בתגובה צעק קסטנר : “זה שקר !”. או אז הציג תמיר את המכתב ששלח קסטנר לשר האוצר דאז אליעזר קפלן ובו כתב לו : “בכר שוחרר בינתיים תודות להתערבותי האישית”.
תמיר טען במשפט שקסטנר הסתיר מבני קהילתו את המידע על השמדת היהודים, ושאילו הזהירם ייתכן שהיו יכולים להימלט לרומניה או להתארגן להתנגדות מזוינת. הוא הביא עדים מעירו של קסטנר קלוז’, שאישרו שקסטנר לא גילה להם את עניין ההשמדה ושאילו ידעו היו בורחים או מתנגדים.
ככל שהמשפט הלך וקיבל את צורתו – ממשפט נגד גרינוולד לכתב אישום חריף נגד קסטנר והחוגים שמהם יצא – הוא משך תשומת לב גוברת והולכת בדעת הקהל . הפרקליטות החליטה כי יש להחזיר את המשפט לאפיקו המקורי, דהיינו, האשמתו של גרינוולד. לצורך כך הוחלף הפרקליט תל, ששימש כתובע במשפט, ביועץ המשפטי לממשלה עצמו, חיים כהן, שהיה משפטן רב מוניטין ולימים שופט בית המשפט העליון.
ב-22 ביוני 1955 הקריא השופט בנימין הלוי את פסק הדין. פסיקתו זעזעה את דעת הקהל במדינה, ובייחוד המשפט שכיכב בכותרות העיתונים: “קסטנר מכר את נפשו לשטן”.
הלוי מצא כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו.
פסק הדין השתרע על פני 241 עמודים. השופט פסק בו כי קסטנר הפריד בין המוני העם לבין מיעוט של מיוחסים, קרובים וחברים, והעלים מידיעת חצי מיליון יהודים את סכנת ההשמדה הצפויה להם.
בפסק דינו קבע השופט הלוי כי ההגנה הוכיחה את נכונות ההאשמות למעט ההאשמה על גזל שבגינה גזר על גרינוולד קנס כספי סימלי של לירה אחת !!. כמו כן הורה השופט למדינה לשלם לגרינוולד הוצאות משפט בסך 200 לירות.
בינואר 1957 נפתח הדיון בערעור הפלילי שהגישה המדינה על פסק דינו של השופט הלוי. נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק אולשן, החליט שהדיון יישמע בפני הרכב מורחב של חמישה שופטים בראשותו. לצדו ישבו ממלא מקומו שניאור זלמן חשין והשופטים שמעון אגרנט, משה זילברג ודוד גויטין. את התביעה ייצג היועץ המשפטי לממשלה עו”ד חיים כהן, ההגנה יוצגה על ידי משרדו של עו”ד שמואל תמיר, שכלל גם את עו”ד דב לוין
בלילה שבין 3 ו-4 במרץ 1957, בעוד שמיעת הערעור נמשכת, התנקשו 3 צעירים בחיי ישראל קסטנר. הם ארבו לו בפתח ביתו ברחוב עמנואל הרומי 6 בתל אביב. הם חיכו שיחזור מעבודתו כעיתונאי במערכת העיתון בשפה ההונגרית “אויקלט”. כשיצא ממכוניתו, כמה דקות לאחר חצות ניגש אליו אחד המתנקשים ושאל אותו האם הוא ד”ר קסטנר. כשהשיב בחיוב, המתנקש ירה בו 3 כדורים. קסטנר נפגע רק ביריה השלישית ונפצע מכדור שחדר דרך מותנו. הוא הובהל לבית החולים “הדסה” ושם עוד הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה לפני שהוכנס לניתוח. ב-15 למרץ מת קסטנר מפצעיו.
המשטרה עצרה את יוסף מנקס, דן שמר וזאב אקשטיין והעמידה אותם לדין באשמת רצח קסטנר. במהלך המשפט התברר כי זאב אקשטיין היה סוכן של השב”כ. בפברואר 1958 נידונו השלושה למאסר עולם אולם קיבלו חנינה לאחר תקופת מאסר קצרה.
בשנת 2015 התברר כי השב”כ ידע על כוונה כללית להתנקש בקסטנר והצמיד לו שומר ראש, אולם השמירה הופסקה מספר ימים לפני ההתנקשות.
ב-17 בינואר 1958, עשרה חודשים לאחר רציחתו של קסטנר, טיהר אותו בית המשפט העליון, ברוב של שלושה נגד שניים, מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהודי הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים, אולם קבע כי קסטנר אכן סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה.
בתקופה האחרונה עוסקת נכדתו של קסטנר ח”כ והשרה מירב מיכאלי בהנצחתו ובהאדרת שמו על ידי הצגתו כגיבור ש”הציל עשרות אלפי יהודים”.
מירב מיכאלי האשימה את ה”ימין” בהסתה וברצח של סבה. כדאי לציין שמשפחתו של קסטנר (אשתו ובתו) מאשימות את הממסד של מפא”י בחיסולו של קסטנר משום שאיים עליהם בגילוי עובדות בלתי נעימות אם לא יצא זכאי במשפט.
לאור דבריה של הגברת מיכאלי החלטתי להביא כאן ציטוטים מ”מסמך סאסן” שבו מצוטטים מפיו של אדולף אייכמן הדברים הבאים :
“שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד”ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי – המחיר של 15,000 – 20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות. ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים.
הוא נתן לי את כל היהודים מבלי שנורתה ירייה אחת, בלי הפגנות, ומבלי שהייתי צריך לתת אדם אחד לעזרת המשטרה ההונגרית. הוא הנעים לי את החודשים בבודפשט וחסך לי צרות ומועקות… הוא גרם לכך שרודולף הס בא להתחנן כדי להמעיט במשלוחים. קסטנר עשה לי את השהות במטה לעבודה משרדית נעימה. לאיש אמונים כזה, הכרת התודה שלי הייתה מתן חופש תנועה מלא… נעשינו חברים….”
בשנת 1955 כתב בן גוריון “את סוגית קסטנר יש להשאיר לדורות הבאים”.
אז הדור הזה הגיע עכשיו !!. אנחנו יודעים כיום על קסטנר דברים רבים שלא ידעו אז.
פול בוגדנור חוקר בריטי מאוקספורד פרסם לאחרונה את ספרו “הפשע של קסטנר”Kasztner’s Crime” “.
בוגדנור מוכיח, בדקדקנות ובפרטנות, כי רז’ו (ישראל) קסטנר אכן “מכר את נשמתו לשטן”, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון של השופט בנימין הלוי, בכך ששיתף פעולה עם הנאצים באופן ישיר ופעיל.
בוגדנור מוכיח כי קסטנר הקל על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בתהליך רציחתם.
חלק משיתוף הפעולה היה מניעה בפועל של בריחתם של יהודים. קסטנר חיבל בפעולות ההצלה החשאיות של גופים ציוניים שניסו לפעול בהונגריה בחודשים שבהם התרחשה ההשמדה המסיבית.
בוגדנור מוכיח שקסטנר לא רק הסתיר מידע, אלא ממש הפיץ שקרים שנועדו להשקיט את יהודי הונגריה ולשתק אותם. מתוך מסמכים כתובים הוא מראה שאף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד בדיוק מה קורה, כשהגיעו גלויות מרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד.
מקורות רבים (למשל, ספרו של אלי ויזל שבוגדנור מצטט ממנו) מעידים כי ליהודים לא היה מושג מהו אושוויץ, ומה צפוי להם.
כידוע, לתהליך הרציחה של היהודים קדמו שלושה שלבים: הגרמנים בודדו אותם, ריכזו אותם, ואז שילחו אותם אל מותם.
שלב הגטו בהונגריה, כלומר, ריכוז היהודים במקום אחד, היה קצר מאוד. שומרים מעטים חצצו בין הגטו לעיר שבה שכן, ולא הוקמו בו חומות. אלי ויזל מתאר כיצד עוזרת הבית שלהם הגיעה לתוך הגטו והתחננה בפניהם שיבואו איתה, היא הכינה להם מקום מחסה. מאחר שלא היה להם מושג מה עתיד להתרחש ומאחר שהאמינו לדברי קסטנר שהם נוסעים לעבוד במקום בדוי בשם קנירמזו, הם סירבו.
מאות ואולי אלפי אנשים יכלו להינצל מערי השדה הסמוכות לרומניה. והיו אמנם כ-1,200 איש שלא האמינו לתעמולת השווא שהפיץ קסטנר, נסו על נפשם וניצלו. אדמונד וסלמאייר, נציגו של היטלר שלח מברק בהול לברלין ביוני 1944 וכתב בדאגה כי “יהודים הונגרים שנמלטו לרומניה מקבלים יחס של פליטים פוליטיים… הממשלה הרומנית מתכוונת לאפשר להם להגר לפלסטינה.”
ביום שהחלה הגטואיזציה של עיר הולדתו של קסטנר קלוז’, נשלח קסטנר לשם על ידי הגרמנים. הוא נסע במכוניתו הפרטית, לא נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב, והותר לו גם לדבר בטלפון , זכויות יתר יוצאות דופן באותה תקופה!. בהגיעו לקלוז’ הפיץ קסטנר את שמועת השווא, על פי דרישתם של הגרמנים, לפיה השמירה על הגבול (מרחק של ארבעה קילומטר בלבד מקלוז’, ושבעה מגטו סמוך, בנאג’ווארד) תוגברה כביכול ודרך ההימלטות נחסמה. מה שלא היה נכון בעליל.
קסטנר “התנגד עקרונית” לבריחה דרך הגבול עם רומניה, והורה לצעירים הציונים להפסיק את כל המבצעים ה”לא חוקיים” שלהם, כי אלה “פוגעים במשא ומתן עם האס-אס”(!). ואכן, בעקבות ביקורו, המאמצים המחתרתיים הללו הופסקו! פול בוגדנור מראה כי היו לקסטנר היכולת והאפשרות להתריע ולהזהיר את בני עמו והוא לא עשה כן.
ב”משפט קסטנר” העידו ניצולים וסיפרו איך קסטנר ושלוחיו שכנעו אותם לעלות על הרכבות שהובילו אותם לאושוויץ!. לעומת זאת, כשקסטנר עצמו העיד, הוא לא היסס להאשים את חותנו, ראש הקהילה היהודית בקלוז’, כאילו הוא זה שלא עשה די הצורך כדי לעודד בריחה של יהודים!.
אחת הפרשות המזעזעות שבוגדנור מתאר בפרטים היא זאת של שלושת הצנחנים שהגיעו מארץ ישראל להונגריה, עם משדר בידיהם, כדי לעזור ליהודי הונגריה. חנה סנש נתפשה מיד, וכפי שהעידה אמה, קסטנר לא נקף אצבע כדי לעזור לה, ושיקר בדיעבד כאילו מצא עורך דין שייצג אותה.
מה שעולל לשני הצנחנים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, מעורר פלצות. בתואנות שווא שכנע קסטנר את פלגי להסגיר את עצמו לגסטפו ולספר שהגיע מטעם בנות הברית כדי להמשיך את המשא ומתן של “דם תמורת סחורה”. פלגי ניאות להסגיר את עצמו בעיקר כדי שגולדשטיין יוכל להימלט. זה היה מאד חשוב כי גולדשטיין ידע את הקודים של המשדר ששימש את בנות הברית, והיה ברור שבעינויים הוא ימסור אותם לגרמנים. אבל לא רק שקסטנר לא עזר לגולדשטיין לברוח, הוא שיכן אותו במקום שהיה נתון לשליטת הגסטפו. פלגי הצליח בסופו של דבר להימלט, אחרי שעבר עינויים קשים. גולדשטיין, נספה במחנה ריכוז.
ובוגדנור גם מספר בליווי מסמכים על העדויות של קסטנר לטובת ארבע פושעי מלחמה נאצים ובמיוחד קורט בכר.
מי שמעוניין להרחיב את ידיעותיו על “משפט קסטנר” יכול לקרוא את ספרו של בן הכט “כחש”. הספר נכתב בסוף שנות החמישים ופורסם בארץ רק לאחר כעשרים שנה. הוא הודפס במהדורה מצומצמת ונעלם במהירות מהמדפים. לפני כשנה שבו להדפיס מהדורות נוספות של הספר.
כתב : חן דגני 

כתיבת תגובה