לפני כ 10 שנים סגרתי
את המסעדה שהפעלתי בטבריה.
לא בגלל שלא היו הכנסות
היה מחזור יפה
אבל מדינת רוטשילד חתכה ממנו
את כל השמנת עם סכין
ולפעמים עם גרזן
ולי?
נשאר שולחן השבת שהיה לי
מאז ומתמיד
עוד לפני שהוצאתי את הנשמה
מבוקר עד בוקר…
אז סגרתי אותה.
כשלא היו קליינטים [גם זה קרה בחורף]
היה לי זמן לשבת לעסוק במה שאני הכי אוהב.
לכתוב.
זה אחד מהכתבים שיצאו אז:
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אולי המרדנות המוטבעת בי…
אולי העוונות החקוקים בעצמותי…
אולי הרצון לבחון כאילו מה אני עדיין יכול…
ומעבר לכל, הוויכוח שיש לי עם בורא עולם,
כפרת עוונות…
אני כל הזמן אומר לו שלא ינסה אותי…
אבל אם הוא כן, והוא כן,
אני מראה לו מה אני מבין…
אני מבין את דוד המלך,
ואני מבין את שלמה המלך…
ואני מבין חלקים נרחבים מהתורה שלו,
ואני יודע מה אסור…
ואני יודע מה מותר…
ואני הולך על חבל דק…
כדי שיוכל הבורא להגיד שיש לו
על מה להעניש אותי,
כי בטח הוא לא מחפש להעניש אותי סתם כך…
אז שתהיה לו סיבה טובה…
משוגע על כל הראש הא??
אז למה דוד מלכי אומר
“אשר לא גזלתי אז אשיב?”
כן, חתכת משוגע…מה לעשות.
את העלילה הזו,
הוא ידע עוד לפני שברא את נשמתי,
והוא גם מכיר את סופה.
אני עדיין לא…
לכן אני מגשש כל הזמן לחפש מה בדיוק
תואם את העלילה שהוא רצה
שתהיה העלילה שוברת הקופות…
זו המוצלחת…
בדיוק כמו שהוא רוצה…
בנתיים מרוב חיפושים קצת התברברתי בשטח,
ואת צלילי פעמוני הכבש המוביל
אני לא שומע עוד,
וגם לא את חליל הרועים,
וכל שנותר לי לזעוק זה:
תעיתי כשה אובד בקש עבדך…
וגם לזה אין בי כבר כוח,
אז אני עושה את מה שאסתר עשתה
הפעם בתור מרדכי,
כאשר אבדתי אבדתי…
הולך קדימה לתוך החושך,
לתוך הערפל….
פעם בדהב נתקעתי בכפר הבדואי
מרחק 7 ק”מ ממקום הבית שלי
בעת סופת מדבר שהעלתה אובך עבה
שאפשר היה לראות רק מטר אחד קדימה..
בעת סופת מדבר שהעלתה אובך עבה
שאפשר היה לראות רק מטר אחד קדימה..
אני לא אשכח את הטריפ הזה…
היו לי מגפי בוקרים וכיסיתי את פני עם כפיה
רק חריץ לעיניים,
עליתי על שביל המדבר המוביל מהכפר לכיוון הבית,
והתחלתי לרוץ…ריצה קלה…
שהתעצמה והייתה
לאחת החוויות המדהימות שהיו לי בחיים…
בתוך האובך מבלי לראות כלום…
רצתי שוב על האצטדיון בו אימנה אותי
חנה שזיפי בבאר שבע
לנצח את ריצת שמונה מאות המטר…
200 מטר ראשונים היא לימדה אתה נותן נשמה….
400 אתה על אוטומט…
200 אחרונים אתה גומר את החיים ומנצח….
באליפות הנגב גיל 16
לקחתי פור סיבוב אחד שלם של האצטדיון,
לקחתי פור סיבוב אחד שלם של האצטדיון,
על כולם….
לא שמעתי בקולה את הנשמה נתתי 400 במקום 200…
10 מטר לפני קו הסיום התמוטטתי,
היא רצה אלי וצעקה קום יש לך עוד דקה
עד שהראשון מגיע אליך אתה ראשון….
שכבתי שם על הגב…
התגלגלתי לדשא,
ונתתי להם לכולם לעבור אותי…
זו הייתה תחושה
של הכי סוטול שיכול להיות
משהו סטייל:
מה כבר יכול להיות
אני אהיה אחרון?
מה כפת לי?
הרי כבר הייתי
הכי ראשון שיש..
אז יאללה
תן לשכב על הגב
ולראות את השמים
ולנוח…
כי מה הקטע?
לנצח?
אסתדר עם זה.
היא הייתה מאוכזבת
אבל אני הייתי בעננים
מי צריך את זה?
שם בסיני בדהב…
יכולתי לגמוא עוד 40 ק”מ,
חנה הייתה גאה בי אם הייתה רואה,
איזה עבודת רגלים…
אוח איזו ריצה זו הייתה…
הגעתי הביתה…
אחד מהרגעים הכי מספקים שהיו לי בחיים….
אף אחד לא הוציא את האף מחוץ לאוהל\חושה\בית באותו יום…
ואני טסתי על גרגירי החול…..
התעייפתי.
סוגר את המסעדה והולך הביתה.
*
היום [לפני שנים] כשאני קורא את זה
אני שואל ת’צמי
תגיד
זה באמת הקטע הזה?
לא היית מבסוט יותר
אם היית מנצח?
תראה
אני עונה לו
היום אני יודע
שניצחון הוא לַנֵצָח.
היום למשל ניצחו אותי קצת,
ידעתי שהם יושבים על החומרים שלי
לא הייתה לי אפשרות לגבות בלוג שלם
ידעתי שהוא בסכנה
והפסדתי.
קצת צער אמנם, קצת עגמת נפש
יש לי תקווה שאולי ישוחזר..
אבל הם לא לקחו לי
את הלשכב על הגב ולהסתכל לשמיים
ולהגיד לו:
הא?
עוד פעם הכנסת לי ?
יאללה פסדר.
נראה מה הסיפור הבא שלך…
כולם רוצים לְנַצֵח
אבל אף אחד לא יודע להפסיד.
אני שמח לדעת
שלפעמים לדעת להפסיד
זה ניצחון גדול.