הסבא של הסבא רבה שלי רבי יעקב חי עבו זצ”ל
בנה את ציון הרשב”י זיע”א לצורתו העכשווית.
שישים רבוא בני אדם אנשים נשים וטף מבני ישראל
פוקדים את קברו של רבי שמעון בר יוחאי זיע”א במירון.
רבי שמעון חי לפני יותר מ 2000 שנה ,
אדם ילוד אשה שזכה להבין את תורת הבורא באופן כזה
שעד עצם היום הזה תורתו מאירה למי שרוצה להבין באמת.
בני משפחתי לאורך הדורות
השכילו להתמודד מול השלטונות הטורקים
וכן מול המנדט הבריטי
שניסו לקחת בעלות על אדמות מירון וחצר הציון
השייכים בקושאן לבני משפחתי.
כשל הדור שלי מבני משפחתי הענפה,
בשמירת הנכסים שלא יסולאו בפז
מול השלטון הציוני
שניכס לעצמו את הבעלות
על חצר הציון ואדמות המשפחה בכפר,
והסתפק בעלה תאנה
בדמות חתן הנשוי לאחת מבנות המשפחה
שמונה לוועדה הממונה על האתר…
קדמה למירון רכישת קרקע בעלמה ובקדש שבגליל העליון בסיוע משה מונטיפיורי, ב-1839. אולם, בשנות השבעים של המאה הי”ט רכש הרב שמואל עבו את חלקת הקבר של רבי שמעון בר יוחאי במירון והקים שם מבנה בית הכנסת הקיים עד היום. ב-1881 הרב אברהם חיים עבו הלך בעקבות אביו, שמואל עבו ופעל למען הרחבת החצר של רבי שמעון בר יוחאי בבניית בתים וחניון לבהמות והרחבת פתח החצר והתקנת דלת ברזל למבנה המרכזי, שקיימת עד היום הזה. במכתבים של הרב א.ח. עבו, הפונים אל אישים בעלי השפעה, מפציר הוא בהם להמשיך את מפעלו של אביו הקשור ל”שר בית הזוהר” (הוא מרמז לרבי שמעון בר יוחאי), כשהוא מדגיש כי יש להזדרז בשל הגשמים המכבידים על הבנין ומסכנים את יציבותו:
“…ובפרט שבימים האלה נתרועע הרבה ויש בו סכנה גדולה אפשר בימות החורף יפול הבית מריבוי הגשמים…גלוי וידוע לעין כל שתמיד עטרת ראשי הרב מר אבי זצוק”ל היה חשקו ותאוותו להשכיל להיטיב אל הקדש פנימה ובפרט בבנין במקום מקודש שר בית הזוהר…ובעזרת ה’ לא אשקוט ולא אנוח עד אם גמרתי הבנין הקדוש הניזכר כאשר יש את רצוני. והנה עלה בדעתי להרחיב הפתח של החצר רחב ולעשות לו ברזל בבנין נאה ומהודר… והן עתה יש אומן ופועלים ועושים רצפת אבנים לקרקע החצר לבהמות שעוד לא יכנסו בחצר המקדש בעזרת האל הכל יהיה בטוב…”.
הרב יעקב משה טולדאנו, אוצר גנזים, ירושלים, 1960,ע”ע 179-178.
הרב שמואל עבו קנה מידי בעלי אחוזות כ-7000 דונם אדמה חקלאית בכפר מירון ועודד עשרות משפחות יהודיות מיוצאי כורדיסטאן להתיישב במקום. הללו חילקו את זמנם בין עבודות חקלאיות, בעיקר מטעי זית, ובין לימוד תורה והתעמקות ברזי הקבלה והזוהר בשעות הלילה. לאות הוקרה על פועלו העניקה לו הקהילה בצפת ספר תורה על שמו, ובערבי ל”ג בעומר הובל ספר תורה זה מבית כנסת “הצדיק הלבן-יוסף בנאה”, לבית משפחת עבו, לבית הכנסת של רבי שמעון בר יוחאי, במירון. זו מסורת מיוחדת, שהפכה, במרוצת הזמן, לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הדתי והעממי של צפת והגליל כולו. שמורה עד היום הזה למשפחת עבו, ה”חזקה” בהובלת הס”ת למירון בחגיגות ל”ג בעומר.
בשנות השמונים של המאה הי”ט ניתווספה לישוב אוכלוסיה יהודית צפון אפריקאית. לורנס אוליפנט, שביקר במירון ב-1883, מספר על קיומה ועלייתה לקרקע בעידוד יעקב חי עבו והודות לו:
“חלק ניכר של הכפר שייך לרבי ספרדי (רבי יעקב חי עבו) ורצונו לעודד את עבודת האדמה בקרב בני דתו. הוא הושיב על האדמה שש משפחות יהודיות יוצאות מרוקו, רגילות בחקלאות והן מצליחות. נוסף אליהן היו גם שתים עשרה משפחות מוסלמיות שביחד מהוות את תושבי הכפר. נתרשמתי רבות למראה הידידות ביניהן…השייח’ שיבח את היהודים כאנשי עמל וחקלאים טובים…”.
לורנס אוליפנט, חיפה כתבות מארץ ישראל, 1885-1882, ירושלים, 1976
מיכאל גולדשמידט נציג אגודת חיבת ציון באנגליה, המסייר בארץ ישראל ב-1883 מתאר את הישוב מירון. תיאורו מתפרסם בעיתון “המגיד”, במקבץ של ידיעות על ארץ ישראל. תמונת המצב המתוארת דומה לזו שמציג אוליפאנט, עם מעט יותר פרטים על אודות קשיי היום יום והאופן בו מתגברים עליהם, ועל אודות היבול החקלאי הענף באופן יחסי, וההדגשה הוא על ייחוס הישוב למשפחת עבו.
האיזכור האחרון של משפחת עבו בהקשר לישוב היהודי במירון, מופיע בעיתון “החבצלת”, בו הרב יעקב חי עבו יוצא בקריאה ליהודי התפוצה לסייע בידי הישוב. בדברי קריאתו הוא טווה משנה בה ייעוד ותעודה של בני הארץ המיישבים את ארצם ורוקמים חזון חקלאי והרחבת גבול הארץ והישוב היהודי בה. בלעדי כל אלה, לדבריו, אין כל תוחלת לכל עמלם. דברי עבו מציגים השקפת עולם פרודוקטיבית לצד רעיונות גאולת אדמות ארץ ישראל, משנה חקלאית סדורה הנטועה בראליה של ארץ ישראל:
“…קנינו לנו כברת ארץ גדולה וטובה בהכפר מירון הקדושה הרחוקה מעירנו כשעה וחצי על מנת לעובדה ולשומרה, לעמול וליגע להוציא לחם מן הארץ בעמל ידיים וזיעת אפיים, אדמתינו היא, כאשר אמרנו, הטובה והמובחרה לחרישה וזריעה וגם לנטיעת אילנות ושטחה יעלה עד אלף חמש מאות דונאם, מלבד הגינה אשר עליה העשויה והנטועה בכל עצי פרי שונים, וגם עצי אתרוגים טובים במספר רב וגם אלף וחמש מאות עצי פרי הנותנים יבול כברכת ה’. גם במים תודה לאל ארצינו מבורכת כי שמה שוטף הולך המעיין הגדול והמהולל הנקרא מגידו, מימי המעיין הזה סובבים הולכים במרוצה סביב הגן אשר לנו. בה’ שמנו מבטחינו ותקותינו תעודדינו כי נעשה וגם נצליח, ולא יארכו ימים ועבודתינו באדמתינו תעשה פרי ישוה לנו, עמלינו תחיינו ותעשינו מאושרים בארץ ביען כי אנחנו בני הארץ הננו, אשר ידענו את השפה ואת העם, את מנהגיו ואת טבעו…ואנחנו בע”ה על נקלה נוכל לדעתם ולהשיגם, בלי מחיר ובלי פזרון ממון, ובלי הקרבת נסכים מחלב ודם כמוהם; גם אורח החיים הנקל לנו לשאת רב יתר מאלה החדשים אשר כל ימיהם ראו בטיבה, ואנחנו ובארץ הקודש גודלנו בעוני ודוחק, מותרות לא ידענו ולא נהגנו מעולם, ומה גם בבואינו לפרנס מעמל כפינו בעבודה, באדמה, הנקל לנו לחיות חיי איכר חיי פעללאחי בהספקה ובצימצום, אשר זה עיקר גדול ויסוד ראשי בחיי עובד האדמה…אך עתה דאגתנו הגדולה היא על חסרון בתים, על כי יחסרו לנו בתים למחסה ולמיסתור מזרם וממטר, מקום דיר לבהמות, בית אוסף תבואתינו ופרי אדמתינו, אשר זה הוא העיקר, ומבלעדי זאת אין תקווה לכל עמלינו…אין ביטחון לכל רכושינו ויגיענו וזולת אלה כל תבואתינו ופרי אדמתינו ישא הרוח. הנה חכמים ורבני עדתינו בפה עיר הקודש הרשו לנו לשבת – רק עד ימות הגשמים – בבתים אשר בהחצר מקום שם ציון התנא האלוקי הרשב”י זיע”א (שם במירון) ועתה הנה החורף הגיע וימות הגשמים קרבו לבוא, ואנה אנחנו באים. אי לזאת יצאנו לדפוק בשערי רחמי לבב כל גדולי נדיבי אחינו הרחמנים …”.
בשלהי המאה הי”ט הישוב מירון מיושב על ידי יהודים ספרדים וצפון אפריקאיים, שאינם חקלאים כי אם בעלי מלאכה. הארכיון הקונסולרי מגלה כי הרשויות העותמניות ניסו להחרים את אדמות מירון, תוך שגירשו תושבים מהכפר וניסו להשתלט על אדמותיה. הן אסתר עבו והן יצחק עבו, אלמנת הרב יעקב חי עבו ואחיו, מבהירים בתקיפות כי מירון והאדמות שמסביב בבעלות בית עבו. דומה כי בעידן שלהי האימפריה העותמנית רכישת קרקעות לא היתה משימה קלה יותר משמירה על הבעלות על הקרקע.
משפחת עבו, פעלה רבות למען האינטרס הצרפתי, שהתחבר עם המעגל העותמני והמעגל היהודי. לארכיון שלנו היבטים ייחודיים לו : היבטים השופכים אור על הפעילות הקונסולרית, הדיפלומאטית, היישובית והרבנית, של “שושלת” עבו בצפון ארץ ישראל; היבטים אלו כרוכים זה בזה ובכך ייחודם, שכן המוטיבציות השונות שבפעילות משפחת עבו, מציירות תמונה רבגונית ורבת תחכום.
ההשתקפות האותנטית והאמינה של פעילות משפחת עבו בתיעוד ארכיוני זה הופכת מקור זה למקור רב חשיבות בחקר ארץ ישראל.
כתובת האקדמית של המחבר:
ד”ר יוסף שרביט, החוג להיסטוריה של עם ישראל,
אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע
הסבא רבה שלי – רבי אליהו עבו זצ”ל יחד עם בן דודו רבי שלמה אלכייאל [הרוכב] עבו ע”ה.
מקימי חוות סג’רה [אילניה]
לחווה זו הגיע בן גוריון בפעם הראשונה שהגיע לארץ,
שם למד על דרכי האיכרים היהודים בני הארץ.
רבי אליהו עבו נ”ע הוא אביה של סבתי שרה מראד לבית עבו נ”ע.
כאן בתמונה:
לחצו כאן כדי לעבור לראות את בונה ציון הרשב”י, ואת הישוב מירון
הסבא של הסבא רבה שלי רבי יעקב חי עבו זצ”ל