טיפוס לאין סוף – לאן אתה רוצה כבר להגיע?

בס”ד
גרתי בדהב.

בניתי ארמון בתוך הדיונה שהשתררה בדיוק בנקודה
בה היתה מתגלה קרקעיתו הנמוכה של הים בעת השפל
ומובילה ללשון היבשה של הלגונה.

כביש הגישה לחוף דהב 1979


כל בוקר אחרי הזינוק למים והצלילה עד כלות הנשימה
שפתתי את הקומקום על הטאבון שבניתי בחצר לקפה של הבוקר.
 

רואים את בקבוקי הבירה [מכבי] ליד הקיר השחור שמשמאלי כאן למעלה?
אז הקיר השחור הזה הוא הקיר כאן בציור למטה,
זו התמונה היחידה שיש לי מהבית הזה שהיה לי,
ציירתי את זה בזמן אמת
כי לא הייתה לי מצלמה, ויש לי אולי 4 או 5 תמונות מדהב…
אז ציירתי…זה מה שיצא…
אני יושב על כורסת הנצרים, קטי הכלבה יושבת לידי
ומהכל נשאר רק חלום אחד גדול…

הוא היה מגיע בדיוק מדהים, בריחוף מושלם עם ציפת נחיתה
שולח את רגליו האימתניות ונעמד באחת על עמוד התווך של ארמוני
שהתנשא לגובה של 15 מטר.

עייט הדגים. גדול מימדים.
היה מציץ לתוך עיני, לשנייה, ומסלקן ביהירות של יצור שחקים.
התרגלנו האחד לשני, אפילו הכלבה כבר לא נבהלה
מהצל העצום שהטיל כל בוקר מחדש.

הוא היה מגיע מרכס הצוקים שהשקיף מול ארמוני,
מחליף את צבעיו עם כל דקה שחלפה בגלגל בראשית אינסופי.

אני אהיה שם, אמרתי לה, והיא שהבינה כל מילה
ידעה שלשם לא תוכל לבא עמי.
כשאזרתי כוחות יצאתי לשם.
השארתי אותה לשמור על הדגים שיבשתי.
היו שם גם חתולים…

השפיץ החד ברומו של הציור היה היעד


נכנסתי דרך וואדי גיניין, בחרתי ערוץ עליה
והחילותי לטפס, יחף, כביום היוולדי, שואף אל שורשי.

 

אם היא לא הייתה טורפת את אחד הכבשים של אוהביי הבדואים,
בשל הרעב של שנינו, כשברחנו מהחיילים
שהפכו כל אבן כדי למצוא אותנו חודש אחרי שכל מדבר סיני פונה,

היינו נשארים שם

 

אחת התמונות הבודדות של קטי

אבל לא רציתי לראות אותם
הורגים לי אותה,
אז נכנעתי
ועזבתי  
חזרה לעולם התוהו
ממנו פרשתי…
כדי שלא אשכח, כתבתי.

כתבתי את הטיפוס ( 1982)
הנה הוא:
אדום עז !
עוד רכס קטן…עוד מצוק אחד…כאחוז אמוק..
הצבעים מתבהרים,
יותר ויותר אור נשפך על דפנות המצוקים,
מליוני טרשים קטנים, חדים ושחורים
הופכים בשצף נחשול הטיפוס
למדרגות חשמליות 
כשכל דקירה ודקירה מסמלת
עוד כיבוש כף רגל,
עוד שלב בדרך לפיסגה,
עץ בודד מכופף, מגע יד מלטפת, מבט אוהב,
הלאה…
שכבות שכבות של מסתורין, מסה עצומה של אדרנלין…
ממד הזמן כמו בחלום,
אינך רוצה אלא לפרוץ,
ולא לראות את הזיוף, את הניאוף, את השיקוץ,
אשר גורמים לך לעוף
אל מעבר כל גבולות ומחיצות דמיון.
אבן מתדרדרת מותירה מאחוריה
שובל של גלי קול מהדהדים ברטט מופלא…
שכבות, שכבות…הנה באים…הרים..סלעים…
סדרי חיים, מלכים, ונסיכים..
תקתוק שעון אומר הכל – שקט…
אין צליל..דממה..
אור…
פיסגה !!!
סלע אימתני
רובץ על כתר שיברי הרים קטנים
המרצדים בכל צבע אפשרי
באותן קרניים חמות של שמש צהרים הקופחת על ראשך
כלהזכיר:
אני עוד כאן,
אל ראשו של הסלע תעלה,
וכל דבר באזור יהיה תחת רגליך…
אולם אני עוד כאן

מעליך…

 

עליתי לסלע,
רוח פסגות אימתנית קיבלה את פני.
שכרון פסגות אחזני,
וקולות היבבה של הרוח חזרו בטון מונוטוני
על משפט שהיה רקום על כיסוי הגיטרה שלי,
ועכשיו חדר, ונקב, וצעק
בכל נים בראשי:
א-נ-ו  מ-ק-ב-ל-י-ם  א-ת  כ-ל  מ-ה  ש-א-נ-ו  מ-ו-כ-נ-י-ם  ל-ת-ת !!!
אנו – אנו…מקבלים…את כל מה שאנו – אנו…מוכנים…לתת..
כבהתעורר מחלום עמוק,
מצאתי עצמי עומד,
על פסגת ההר הגבוה ביותר
על פני כל הרכס כולו,
כאשר רוח רוגעת פורעת לה בשובבות את שערותי,
כשמתחתי משתרע רכס מפעים בצבעיו,
שלמרגלותיו פרוס מדבר צהוב לוהט,
צמרות דקלים תמירים, נישאים אל על, אל שמים תכולים,
המתמשכים
הרחק…הרחק..
אל עבר אופק רחב ידיים, בו נושקים השניים –
כחול הים וכחול שמים.


כאן היה ביתי

 


דהב – אפריל 1981 לספירת הנוצרים יום שלישי.

באותו יום, על אותו סלע,
נזכרתי וחוויתי את המשפטים הבאים:
אני כה רחוק..
משמים מקודשים אלא בהם
נולדתי
 
געגועים מרטיטי נשמה
גודשים את ישותי
לאין קץ 
 
ברצוני לבכות…
לכאוב את ריחוקי
מכּוּר נחצבתי…
ברצוני לצחוק…
עד רוות הנפש צחצחות תענוג הביטול
אל שורשה…
עתה כשאין נפש חיה עימדי…
כשכה גלמוד אני עם עצמי
כעת כשיש לי הכל….
ואין לי לא כלום…
עכשיו אני יודע
עלה נידף ברוח קדים…
הוא חלק הבונה עץ איתן השתול
על פלגי מים חיים…

 

כתיבת תגובה