תורני

מי שאמר לעולם די – יאמר די לצרותי. (רש”י).

כוונת רש”י לדברי הגמרא: “ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו וכו’. והיינו דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב ‘אני א-ל שדי’, אני הוא שאמרתי לעולם די”.

וצריך ביאור, מה שייך ענין זה, שהקב”ה אמר לעולמו די והגביל את בריותיו – לנתינת רחמים וסילוק הצרות.

עוד קשה, כי הנה כתב בספר ‘דעת תבונות’, וזו לשונו: “האלו-ה ב”ה היה יכול ודאי לברוא האדם וכל הבריאה בתכלית השלימות וכו’, אלא שכאשר גזרה חוכמתו להניח לאדם שישלים הוא את עצמו, ברא הבריות האלה חסרות השלימות, והרי זה כאילו עיכב מידת שלימותו וטובו הגדול שלא לעשות כחוק גדולתם בבריות האלה, אלא לעשותם באותה התכונה שרצה וכו’, וכאן נכללת ידיעה אחרת, והיא מה שאמרו חז”ל ‘שד-י שאמר לעולמו די’, שהשמיים היו נמתחים והולכים עד שגער בהם כמו שכתוב במדרש” וכו’.

מבואר בדבריו, שמה שגער הקב”ה בעולם היה כדי שלא יהיה העולם יותר שלם. ונמצא, שכל הצרות הן דוקא מפני שהקב”ה אמר לעולמו די, שלאמלא כן היה העולם שלם בתכלית השלימות ולא היתה כלל מציאות של צרות. מדוע, אם כן, כתוב כאן ברש”י שמידה זו “שאמר לעולמו די” מהווה סיבה שייפסקו הצרות, הרי אדרבא, זו הסיבה לכל הצרות!

וכן כתב ה’בית הלוי’, שאלמלא שאמר הקב”ה לעולמו די היו העצים מוציאים כלי מילת שמו שיהיה בימות המשיח, ואם-כן קשה, הרי העדר השפעה הוא אדרבא, מפני שאמר לעולמו די, וכיצד כאן זוהי הסיבה לעצור את הצרות.

ביאור הענין נראה, שהנה בדרכי ההשגחה יש נגלות ויש נסתרות. משל לאב האוהב את בנו ומפרנסו ומיטיב לו בכמה אופני הטבה, אבל אלו רק הנגלות, אך האהבה הפנימית היא הרבה יותר חזקה ועמוקה בלי גבול. כגון, אם יבקש הבן איזה חפץ, יתכן שהאב יגער בו ויאמר: ‘הרי זה עולה עשרה שקלים והוא יקר מדי’, וממילא אם יזדמן חולי לבן, יוציא האב הוצאות מרובות, אפילו מאות אלפי שקלים, משום שאז מתעוררת האהבה הנסתרת שהיא כאש להבה נוראה עד מאד.

כן היא השגחת ה’ יתברך ואהבתו לעמו. כל החסדים הגלויים בעולמנו הם כאין וכאפס לעומת החסדים הגנוזים והנסתרים אשר יהיו לעתיד לבוא.

והנה שתי הנהגות אלו, הנגלית והנסתרת, אינן יכולות להיות יחד בבת אחת, כי כאשר בהנהגה הנגלית ישנה שמחה עם מתן חסדים גלויים, אין מקום לגלות את הנסתרות והן נשארות בסתר. נמצא, שאם העולם היה שלם והיו העצים מוציאים כלי מילת, והיו שמחה, חסד ושפע וברכה נחלה בעולם בגלוי – היה נסתם השער לעולמנו של שפע האהבה הנסתרת, שהיא נוראה הרבה יותר.

ומדוייק לפי זה מאוד לשון חז”ל – “עד שגער בהם הקב”ה”, שהנה לכאורה יש מקום להקשות, כיון שהתפשטות הבריאה היתה מביאה יותר שמחה ושלימות, אמנם הקב”ה עיכב בעדם, אבל למה הגיעה להם גערה? איזה עוול עשו כאן? הרי אדרבה, רצו לעשות טוב יותר!

אבל באמת, על ידי התפשטותם היה העולם משתלם מאוד, ובזה מסתיר לגמרי את הטובה הגנוזה, וריבוי השמחה והעונג בעולם הזה היו מבטלים האפשרות שתיכנס שמחת עולם למעלה מזו. לכן גער בהם הקב”ה, כי מסתירים הם את עיקר כוונתו בבריאה.

והדבר מובן במציאות, שהרי רק כאשר העולם הוא בצמצום וחסרון, יש מקום לטובות שהן נוראות עליונות, על ידי הבחירה להתגבר על הרע. וכן המעשים עצמם, כגון האפשרות שיש בידינו למסור נפש על קידוש ה’, שהיא המדרגה הגדולה ביותר, או מעלת הבטחון, דביקות של תפילה, וכן עמל התורה, וכל המדרגות כולן – לפום צערא אגרא, וככל שהצער נדול יותר השכר רב יותר, והשכר המדובר הוא שכר אין סופי לעתיד לבוא, כל זה לא היה שייך כלל אם לא היה בעולמנו צער, והיה חסר כל השכר האמיתי שהוא סתום וחתום אצלו ית’, בבחינת “הַנִּסְתָּרֹת-לַה’ אֱלֹהֵינוּ”.

זוהי משמעות שם שדי, שמבואר בקדמונים שהוא מורה על המידה שאמר דוד המלך “כִּי-כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ”, ומפרש בתרגום יונתן: “דאחיד בשמיא וארעא”. והענין, שהשמים יש בהם אוצרות אין סופיים, והארץ יש לה את המוגבלות שלה, וביניהם מרחק נורא, והמידה הזו היא המקשרת ומביאה את אשר בשמים אל הארץ, היא המידה המתווכת בין שני הקצוות.

לכן, מצד אחד רואים אנו שהקב”ה מצמצם את עולמו, אך אין זה מפני שצרה עינו חלילה, אלא אדרבה, אם היתה הארץ משתלמת עם השלימות שלה מינה ובה, היתה כל השלימות בארץ בבחינת ארץ ולא יותר, ולא היתה כלל סיבה להתקשר לחסד העליון יותר של השמים. נמצא, שהצמצום הוא כדי שע”י זה יהיה גם לנו קשר לחסדים השמימיים.

זהו, אפוא, מה שאמר יעקב אבינו: “מי שאמר לעולמו די”, כדי שיהיה שייך שיימצא בתוכו חסדים עמוקים עליונים יותר – הוא יאמר לצרותי די. החסד העליון נורא יעשה שיהיה סוף לצרותי.

(מתוך “תפארת שמשון”).