רואה אני את החורבן.
ממש בעיני הגשמיות.
מבין בדעתי את החורבן.
מבלי להזדקק לחכמות גדולות.
יושב משתומם ונפעם מגודל הזעזוע.
אפילו מצליח להבין את נפתולי השטן
שלקח את כל חכמי הדור גדולים וקטנים
והציבם אלו מול אלו, מחנות מחנות
על מנת שהאוייבים מבחוץ יבקיעו את החומות.
דרכי במהלך “התשובה” העבירה אותי
בכל גווני בני עמי ישראל,
ממש.
לא גוזמא.
אבל לפני התשובה, ולפני סיני, חייתי חיים שלמים,
בין אחי ואחיותי הציונים הישובים בציון,
ובונים את מדינתנו תפארתנו, עם היד האוחזת בנשק
במיומנות של גיבורי ישראל, וביד השנייה עט המשורר הכותב
ליפיי הבלורית, ולחיטובי הזווית, ולחכמת הצייד…
מוצלח הייתי, ובר מזל, עד כדי כך
שהכל כבר נזל, והחשק אזל,
אז סגרתי את הבסטה ויצאתי לחפש …
ואיפה מחפשים?
במדבר. שם יש המון מה לחפש.
אז תחילת הדרך הייתה סולו שלי
עם הקרייטור, יעני עם הבורא.
לבד בסיני. יש לי המון מאמרים על זה.
אפשר לסכם את זה כך
את האושר מצאתי, ואז הוא אבד.
כשניתקו אותי מהאינקובטור הגדול
עם סיפורי השלום שלהם
כבר אז הרגשתי טעמו של חורבן.
אבל התקווה שלי סילקה מיד את מריריתו.
החזרה שלי לציוויליזציה הצניחה אותי ישר
לחב”ד מיד, איך שהגעתי, לקח לי 3 ימים,
וההכרות הזו שלחה אותי להתבודדות של חודש
סמוך לנחל גישרון דרומית לאילת
סמוך לקו הגבול החדש באיזור טאבה.
חב”ד גילו לי את מציאותם
של זרמים ביהדות.
כן דווקא שם למדתי על זה.
לא יכולתי לסבול את הרעיון.
כאילו, גם כך הפילוגים עצומים
אז בתוך מחנה שומרי התורה?
אז הלכתי ללמוד לבד.
עסקתי 3 שנים בלימוד עצמאי לחלוטין
עם מקורות שבררתי לעצמי,
שורשי הארץ ישראלים כיוונו אותי
אל בית סבי ע”ה בטבריה,
בטבריה יחד עם סבי ע”ה
מצאתי חכמים עתיקים בקבר רבי מאיר בעל הנס
מהם ינקתי לשד עצמות, ובניתי שלד.
חבר שהגיע באקראי
סיפק לי את כרטיס הכניסה
לתורת רבי נחמן.
עברתי לירושלים, למאה שערים.
שם גם בניתי את ביתי הראשון,
שם גם נולדו ילדי,
בכורי, והבא אחריו.
שם בין כל האשכנזים החרדים מכל הסוגים
התוודעתי להשקפות השונות,
ולשינויי הניואנסים והסופרלטיבים השונים,
בין גרביים לבנות ומעיל זברה, לקפטיין שחור ממשי,
בין פאות חסידיות גולשות, לקווצות שיער שזורות סביב האוזן,
בין מקובלים ספרדים עתיקים, לליטאים מיובשים
שמתפללים בנוסח עדות המזרח.
בין מקווה בעלאז, למקווה זופניק.
בין טשולנעט, לחמין.
שם גם למדתי איך עוברים את רחוב קינג ג’ורג’
ולשמור את העיניים.
שם גם השתתפתי בישיבת בית דין מיוחד לחליצה
והתרוממתי על הפרנצ’ס כדי לחזות בפני המת
ברוק האשה.
שם קרם גופי הוירטואלי
שעבר עד אז כמה גלגולים
עור וגידים והעלה בשר.
משהבנתי שבעלי תשובה הם סוג של בשר טרי
עם חותמת “פגום” המועברת עם התיק האישי ,
יצאתי לחפש חבורה מגובשת של בעלי תשובה כמוני
והבנתי שאני אעשה בד בבד עם השינוי
את מה שחלמתי עליו, בית קרקע, לול תרנגולות
בוסתן, ערוגת ירקות, ועבודת כפיים תוך כדי לעלוע
של דברי חכמת תורת משה.
בהתחלה הסנכרון היה מושלם.
עיירה קטנה מלאה מכל סוגי היהודים,
אבל מושכות הדומיננטיות ניתנה בידי
יהודים צעירים בעלי תשובה.
כמה שנים של פריחה ושגשוג בתמימות
התנהלו כך שיכולתי להמשיך ללדת ילדים ב”ה בלע”ר
ולתת להם עולם אוטופי מלא בכל הטוב
שהבנתי שצריך לתת לילדים יהודים מבני ישראל בדור הזה.
ואז הגיע הטעם המוכר של החורבן,
זה התחיל עם ההתברגנות שמתחוללת בכל מקום
שבו צריך היררכיה, כסף, משכורות, ותפקידים.
או אז, נופלות מסכות הסבתא של כיפה אדומה,
ומתגלים הזאבים.
עזבו פרטים, זה לא חשוב, זה אותו דבר בכל מקום.
זה הגיע מלווה ביריות ונשק ופציעה קשה על סף המוות.
אמרתי לעצמי שאם נשארתי כאן, אנסה לנצל
את כל הכישורים בהם חוננתי על מנת לנסות להציל
את מה שנראה לי כהולך ונחרב.
החלטתי לעשות מעשה,
לקחת מנהיגות כי לזה חונכתי מינקות,
ולעצור את החורבן ע”י מעשה
שהבנתי שיש ביכולתי לעשות.
בתמימותי הרבה סמכתי עצמי על חבורה אוטופית
שכן הצליחה להחזיק מעמד עם חומה בצורה
של אחדות בפסגת האחד, מספר שנים.
בני גילי פחות או יותר,
שעברו כל אחד את מסלול הטירונות וההכשרה
עד שהגיעו כמוני אל “התשובה”, ויחד בנינו ארמון גדול
והיכל מפואר ששררו בו הרמוניה, אהבה, וכבוד הדדי.
ארמון מרשים שהכיל בתוכו הפכים, וקטבים,
ושינויי צורה טעם וריח, בשלום מעורר התפעלות.
אלא שאל ארמון זה לדאבון לב,
חלחל ארס הנחש הקדמוני דרך הסדקים שנוצרו
בעקבות נפילת החומה, וכיבושה ע”י המפריד,
משלם המשכורת [ויש לה המון צורות ל”משכורת”]
מה שנודע עד אז כ”חברים” עם שיחות נפש
ורצון כנה ואמיתי להגיע אל מחוזות השחרור
מאסורי מאסר היצר על כל שלל תחפושתיו,
התדלדל והלך, עד שמכל רשימת ה”חברים”
נותרו רק זיכרונות של רגעי לימוד רווי שמחה
שעליהם אני מתרפק בעת שיש לי פנאי לזה.
המעשה שלי פירק לגמרי את מחזה התעתועים
שכולנו חשבנו שקיים במציאות.
חורבן גדול ריסק את הארמון לרסיסים
שעפו לכל רחבי תבל.
למדתי במשך השנים, לנטרל לחלוטין את טעמה המר
של ה”נוסטלגיה” המחררת את רגעי ההווה
עם חיצי העבר.
הבנתי שרגעים אלו מגיעים
על מנת לזקקם מכל תחושות ה”הפסד” המדומה והשקרי
של מה שהיה ואינו עוד.
תיעלתי אותם,אל ההווה,
באסופה נפלאה של תובנות,
שאמורות היו לשפר את העתיד,
הן עבורי והן עבור המחנה אותו טיפחתי .
למעשה , התובנה הזו ליוותה אותי,
עוד מהמרירות הגדולה
של החורבן הראשון כשפינו את סיני,
אז, מצאתי את עצמי עם שובלי אור עצומים
שאין לי מה לעשות אתם באותו רגע,
ובחמלת הבורא עלי, החלטתי ליצור להם כבר אז,
מגרות מגרות בארון דמיוני, שבניתי לי בתוך מוחי,
לעת שאזדקק להן…
חשבתי, אקח לי פינה ואשב לבלות את מספר ימי חיי
עם אשה שאהבתי, כדברי החכם באדם, אֵם ילדיי,
ואעסוק בעמלנו אלו הבנים…
תובנות? אולי אשתמש בכישורי? שאתחיל הכל מהתחלה?
אבנה לי שוב מהלכים בין העומדים כדי להגיע אל
אותה אוטופיה חלומית שמקננת עמוק בתוך לבי?
עזובתיבאמש’ך, תן לחיות בשקט.
אלא שרבות מחשבות בלב איש.
דחפו לי את המחשב הזה לחיים,
ממש כשסיבי האור הראשונים
ריצדו על הצגים.
היצירה הוריטואלית, והדחף שלי לכתוב ולכתוב
שפועל בי מגיל צעיר ביותר
והיווצרות כיכרות העיר בתחומי האינטרנט המתפתח
גרמו לי שוב להימצא במרחבים בהם הרעיונות נזרקים
לחלל האוויר, ומילים מתלבשות לסיפורי דעות.
וכך בעל כורחי, נמצאתי שוב משוטט בשדות המרעה
בהן צאנו של הבורא רועה…
ספון בתוך ארבע אמות, כבר שנים, אני מתבונן וצופה.
כל החורבנות הקטנים מן העבר הולכים ומצטרפים
לחורבן אחד גדול.
אני לא מדבר על עצמי.
את שאני צריך לעשות, עשיתי,
חינכתי, גידלתי, והאכלתי.
את גינת ביתי טיפחתי.
להגיד לכם שלא עלו בה כמשונים? חרולים? קוצים?
וודאי שכן, אלא כגנן מומחה, ניכשתי, תלשתי, עקרתי,
עשבים שוטים, ומיני מזיקים הדברתי,
עדרתי חרשתי וזרעתי,
גם ראיתי פירות תודות לא-ל.
אלא שמבעד לחרכים, תמיד הצצתי לבלוש ולבדוק
להיכן מובילים האוחזים במושכות.
וככל יכולתי, זעקתי את זעקתי המרה על אותו חורבן
עליו אני מדבר, דבר יום ביומו, כל פרט ועניין,
לא דילגתי מאומה.
בזמן אמת, ימים, חודשים, שנים,
עולה זעקתי הגדולה והמרה,
והיא מרוחה באלפי מאמרים,
במאות אלפי מילים, במיליוני אותיות,
בשידורי רדיו, בשיעורי תורה,
זעקה גדולה ומרה על חורבן שממשמש ובא.
כל סוף הוא התחלה
לכן נחזור להתחלת הפוסט הזה
רואה אני את החורבן.
ממש בעיני הגשמיות.
מבין בדעתי את החורבן.
מבלי להזדקק לחכמות גדולות.
יושב משתומם ונפעם מגודל הזעזוע.
מקווה מאד שברגע האחרון
אבאל’ה ירחם. יחוס.
מקווה מאד .
יודע בוודאות שאם ימצאו לי האנשים המתאימים
אפשר גם לשנות את הכל מחורבן לגאולה.
בטוח שזה ממילא גם מה שיהיה גם בלי זה,
אלא שאפשר לצמצם נזקים ואירועים לא רצויים.
בנתיים זעקתי תמשיך להדהד.
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך
בצאתכם ממצרים.
אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך
ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים.
והיה בהניח ה’ אלהיך לך מכל איביך מסביב
בארץ אשר ה’ אלהיך נתן לך נחלה לרשתה
תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח.
מרדכי היהודי.
פרשת זכור התשע”ח
לה’ הישועה !!
עלה נעלה וירשנו אותה !!!
