מעבר לכל סיפורי הגבורה ומורשת הקרב של צהל
בשוליים תמיד היו נפלים.
פריווילגים שהגיעו לדרגות ותפקידים בכירים.
אהוד ברק הוא נפל כזה,
שעשה מנפולת האישיות שלו קריירה.

אז בזמנים ההם כשצהל היה בחיתוליו,
הנפלים הללו פוזרו בכל מיני מקומות בסולם הדרגות והתפקידים הבכירים.

נפלים ונמושות שברגע האמת לא רק שדפקו לעצמם בסביבה הקרובה,
אלא אף במעגלים הרבה יותר רחבים
את כלל ישראל באופן המסכן רבים וטובים.

תארו לעצמכם שלאחר כל כך הרבה שחיתות והסתאבות מוסרית
בתוך הגוף הרקוב הזה – צהל – הגיע זמן בו
נפולת הנמושת הפכה ל- רוב בוגדים – שבעטיים התרחשה השואה
של שמחת תורה התשפ”ד.

התחקיר המובא לפניכם כתוב עובדתית מבלי לספק מסקנות,
המסקנות כולן שלך הקורא.
למי שבקי בחכמת הפרצוף אין כל צורך לקרוא את רובו,
די להתבונן בקלסתר הניבט מתמונת הנושא של רשומה זו ….

התחקיר המובא להלן הועתק מבלוג המסקר את מלחמות ישראל

“נעמוש” – הרמה הסורית / רמת הגולן
את מסקנותי שלי הסקתי כבר לפני 4 עשורים,
ומאז אני מתריע ללא הרף
מעל כל במה.

במדינת רוטשילד שולט שלטון זר של ישות זרה.
חיי בני ישראל וביטחונם שווה בעיני הנבלים משלטון זה, כקליפת השום.
יוכיחו עשרות אלפי נרצחים שדמם ניגר על אדמת ישראל
מאז הקמת הפורמט השטני ‘כחול לבן’
שאת סימני גסיסתו אנו חווים בעת הזו.

וברוח ימי ט”ו בשבט:
אין נביטה וצימוח של הצמח אלא לאחר הריקבון של הזרע.
החורבן הניבט מכל זווית ממסדית,
הוא הריקבון ממנו תצמח
מלכות בית דוד.

במהרה בימינו. אמן.
ערב שבת פרשת יתרו – וקבלת התורה
התשפ”ה
מרדכי היהודי
ל-ה’ הישועה !!
עלה נעלה וירשנו אותה !!!
הנה התחקיר במלואו:

תחקיר מ-1974 עם עמוס לוינברג, קצין אמ”ן במוצב החרמון, שנפל בשבי הסורי * “שמעתי שאלפרד נפצע, אינסטינקטיבית צעקתי – ‘להשאיר אותו בצד, תיכף יבוא חובש’. אני משוכנע שלא דיברתי אמת, אבל אלה דברים שאמרתי ללא שליטה על עצמי. גם לא האמנתי להפקרה הזו, שאנחנו לבד וכולם סביבנו סורים”

אם גדי זידובר הוא שם מושמץ, או שנוי במחלוקת מנפילת מוצב החרמון, שעליו פיקד במלחמת יום הכיפורים, עמוס לוינברג הוא על אחת כמה וכמה. לוינברג היה קצין בינה רשתית ביחידת האזנה 848 של אמ”ן. הוא הגיע למוצב החרמון בערב ראש השנה, לאחר כמה ימים עזב את המוצב וחזר אליו ביום שישי, יום אחד לפני פרוץ המלחמה. לוינברג נפל בשבי הסורי וסיפק לשוביו מידע איכותי ביותר.

אחרי ששב לארץ הסביר כי הסורים סיממו אותו וגרמו לו להאמין שמדינת ישראל הושמדה. אולם רבים בקהילת אמ”ן סירבו לקבל זאת ולא רצו לסלוח לו. גם האימרה “אל תדון אדם עד שתגיע למקומו”, לא שינתה את דעתם.

ב-23 ביוני 1974, ימים אחדים אחרי שחזרו מהשבי הסורי, תוחקרו חיילי מוצב החרמון על-ידי אנשי ועדת גביש, שמונתה לחקור את קרבות החרמון. הדו”ח הוגש כשבועייים לפני חזרתם של השבויים לארץ, וחסר את עדויותיהם על קורות המוצב ב-6 וב-7 באוקטובר 1973. לאחר שובם הם נפגשו בבית ההבראה בזכרון יעקב עם תא”ל יהודה גביש, יו”ר הוועדה, וחוקרים נוספים. עמוס לוינברג זכה לתחקיר בנפרד מיתר החיילים, שהיו עימו על החרמון.

אנו מביאים כאן את התחקיר שלו הנוגע לשירותו הקצרצר במוצב החרמון ולרגעי נפילתו בשבי.

מקור: ארכיון צה”ל. בכחול – הערות הבלוג.

לוינברג: אירוע הפלת 13 מיגים ב-13 בספטמבר אמר לי שהפעם זו לא תהיה סתם תגובה ארטילרית סורית”

המתחקר: ספר לנו מה עשית במוצב החרמון ואחר-כך על המוצב לפני נפילתו.

סגן עמוס לוינברג: “הייתי במוצב הרבה מאוד פעמים, כאשר המוצב השתנה מאוד במשך השנים, לבש צורה, החליף צורה. כקצין הגעתי בפעם הראשונה בערב ראש השנה, בסביבות השעה 18:00 בערב, בתור מנחה מקצועי ומפקד למתקן אמ”ן במוצב עצמו. הייתי שם עד יום רביעי אחר הצהריים. ירדתי הביתה עם אפשרות שאם הכל יעבור בשלום יש אפשרות שאני אעשה גם את יום כיפור בבית. אך ביום שישי בצהריים קראו לי והגעתי למתקן שוב בערב יום כיפור בשעה 18:00, כשנאמר לי להתכונן לכל דבר צפוי.

“אני יכול לציין כי לא הכרתי את המוצב ולא את האנשים שם. כשבאתי בערב ראש השנה בבוקר, התברר לי כי יש שם עוד סג”מ בנוסף למפקד המוצב, וזה הקת”ק. לא ידעתי אם הוא שם בדרך קבע, או כפי שאני שם לא בדרך קבע. לאחר מכן התברר לי כי שלחו לשם קת”ק כדי לבדוק פריסות חת”מ ולעשות כמה אימותים בשטח. במשך 5-4 הימים הראשונים שהייתי שם לא הרגשתי שם יותר מדי תכונה, למעט זה שהחיילים התלוננו כי נותק טלפון החיוג הביתה. ואז התברר כי בגלל מה שמתרחש, הקו הזה הפך להיות קו סילון למיפקדת פיקוד הצפון וכי חיברו קו נוסף למטכ”ל. כמו כן פרסה שם יחידת 05 [של חיל האוויר] והתאיישה, אינני יודע האם על-פי התוכנית או על-פי המצב, אבל לא לעבודה מבצעית.

“חיל הקשר התחיל גם כן לעבוד בצורה די רצינית ולנסות את הכבל הפיזי, כאשר עד כמה שאני הבנתי זה היה בניסיון בלבד וביום ראשון זה יעבוד. כלומר, יש תוכניות. נוהל העבודה היה מזורז, אבל היה טבעי לגמרי שגם ביום ראשון יהיה יום עבודה כרגיל. זה מה שאני יכול לספר לגבי התקופה של עד יום רביעי [3.10.1973]. כלומר, ההרגשה אצלי היתה כזו שלא יכולת להגיד כי תהיה מלחמה. אם כי מהכרת האויב, ההתבטאות אצלם וההתרגשות נראה כי יש דברים הרבה יותר רציניים מאשר סתם אחזקת קו, סתם אחזקה קצרה בזמן שהולך התרגיל הגדול בגזרה המצרית.

“ה-13 בספטמבר [אירוע הפלת 12 מיגים סורים] אמר לי, כי הפעם זו לא תהיה סתם תגובה ארטילרית. לא האמנתי כי יהיה האיום של פשיטה בלבד על מוצב החרמון, אבל ידעתי כי זה יהיה משהו הרבה יותר רציני מאשר תגובה ארטילרית על הפלת מטוסים. ההערכה האישית שלי היתה שמטוסים הם לא יעלו שוב כדי לא לאבד כ-13-12 מטוסים נוספים, אלא הם יעשו משהו שהם יכולים לסדר אותנו, או על-ידי טנקים ותפיסה של משהו, או ארטילריה מאסיבית להרבה זמן.

 

“כשהגעתי ביום שישי, אז פחות או יותר קיבלתי דיווח מהקמב”צ שלנו, שהוא גם הסיע אותי מבסיס האם בצפת לחרמון, והוא פחות או יותר דיבר איתי על זמ”מ [זמן מעל מטרה] של חיל האוויר לקראת השעה 09:00 בבוקר, ואנחנו התבדחנו כי תוך 3 שעות אפשר לתפוס אותם על המסלולים וחיל האוויר גומר את העבודה תוך 3 שעות [כמו במלחמת ששת הימים], כשאני רק אצטרך להמתין עד אור אחרון, עד שהארטילריה תתחיל להרעיש. אני הייתי מוכן מבחינה נפשית לקראת אור ראשון ביום שבת בבוקר. ב-08:00 בבוקר התחילו לתדרך אותי להיות מוכן ל-09:00 ואמרתי כי אני כבר מוכן. ב-09:00 במקום תקיפה עשו איזה גיחת צילום ולא היה משהו מבצעי. אמרו שיהיה ב-11:00 ושוב לא היה דבר. אמרו 13:00, וגם אז לא היה דבר, ואז אמרתי כי את היום הזה גמרנו והוא יעבור בשלום.

 

“אם אני זוכר נכונה, ב-14:15 התחילה הרעשה ארטילרית. כתוצאה משיחה בחקירות שלי בסוריה, אני שמעתי באמת שני בומים כבדים יותר וכנראה שההפצצה שנפלה היתה ממטוסים. כי במוצב החרמון שהוא סגור ומשוכפץ, על-פי שכנר, די טוב, לא הרגשנו למעשה שום דבר. כלומר, מערך התקשורת שלו הלך. אנטנות הקליטה הלכו וגם מערך הקשר שלי נפגע. אני זוכר שקיבלתי פקודה לעבוד בטלפון. אנחנו לא עבדנו בטלפון אלא רק בטלפרינטרים, כדי שתוכן התעבורה לא יהיה ידוע. אמרתי כי בטלפון, בשיחות חופשיות, אני לא אעבוד, משום שאם הסורים מאזינים על הצ”נ הזה הם יבינו שאצלנו ישנה מתיחות ויהיו יותר זהירים בשיטת העבודה שלהם.

“מה שהעיק מאוד, כשהסורים התחילו להתקרב, האבק שהיה בתוך המבנה פלוס אבק השריפה, יצר איזו הרגשה של לוחמת גזים ואנחנו הלכנו עם פלנליות על הפנים”

“למרות הפקודה שקיבלתי, המשכתי לעבוד כפי שעבדתי קודם ועזבתי אחרון את המתקן שלי, כאשר למעלה היה חושך ואבק. כלומר, הפתחים העליונים נדפקו מהפצצות שנפלו באיזור ואבק נכנס פנימה. מערכת החשמל נפגמה והיה חשוך, לכן עזבתי וסגרתי את העסק. התחלתי לאסוף את החיילים שלי שהתפזרו שם באולם. קראתי להם וכינסתי אותם בסביבות 15:20-15:15. אחר-כך ירדתי לקשר ואמרתי לו כי הבסיס שלי הוא זה וזה, אינני יודע איך הוא עשה את זה, אך הוא עלה על האפיק הנכון, אמר לי ללחוץ על כפתור מסוים ושזה הבסיס שלי.

“באמת השגתי את הבסיס ודיווחתי על ההפגזה. כמו כן אמרתי שהאנטנות, על-פי מפקד המוצב, אשר עשה סיור מזרחי כולן דפוקות, ולי הוא לא נתן לגשת לשם. כי אמרתי שיש חושך במתקן העבודה ואני מקווה שהמכשירים עצמם לא דפוקים, כי אם יש רק קצר או ישנה תקלה במערכת החשמל. אמרתי כי אני לא יכול לעבוד משום שהקשר נפגע לי וכי אני מדבר מהצ”נ של פיקוד צפון. כששאלתי מה נשמע, נאמר לי כי היו הליקופטרים על ג’אבל רוס [הר דב], ירו שם והלכו. אמרתי שאני רק מקווה שזה לא כל-כך רציני, הם טעו בניווט ואולי הם עלו לתגבר רק את החרמון הסורי.

“כמו שגמרתי לדווח את זה, ראיתי את בנימין מזוז (איש הרבנות הצבאית, שבא לארגן את התפילה ביום כיפור) יוצא מהבונקר שלו כשהוא נועל נעליים והוא אמר לי כי הסורים כבר מתקרבים לשטח. עליתי וחזרתי חזרה לאולם, ואז שמעתי כבר ירי נק”ל. הוא לקח את הנשק שלו, החגור, כובע פלדה ונעל נעליים גבוהות. למען האמת לא ידעתי איך לאכול את זה. באולם כל הלוחמים התארגנו. אני לא זוכר מתי הם התארגנו, האם כאשר המתנתי לחבר’ה שלי, או שכבר כל הלוחמים היו לבושים עם חגור. האנשים שהם לא אנשי חי”ר התרכזו שם. חלק תפס נשק ותפס את הפינות. התרכזנו בחדר המגורים של אנשי חיל האוויר.

“מה שהעיק מאוד, כשהם התחילו להתקרב, האבק שהיה בתוך המבנה עצמו פלוס אבק השריפה, יצר איזו הרגשה של לוחמת גזים. ואני זוכר בטוח שאנחנו הלכנו עם פלנליות על הפנים. במקביל אני זוכר שגדי מפקד המוצב ניסה להשיג די בתוקף 3 פונקציונרים, בבקשו את החטיבה, את החמ”ל, ביקש את המח”ט, הסמח”ט והמס”ח – מג”ד 334. אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר, אבל הוא אמר כי הסורים מתקרבים וכי הם כבר פה בתוך המוצב. אני לא זוכר את הסדר הכרונולוגי של מתי הוא אמר מה, אבל אלה היו הדברים שהוא אמר. כמו כן הוא אמר שהוא רוצה ארטילריה על המוצב”.

באיזו שעה זה היה?

לוינברג: “ירי הנק”ל היה ב-15:45 לערך והוא התחיל ליצור איתם קשר מ-16:15-16:10, אחרי ירי הנק”ל”.

מהיכן אתה זוכר את השעות כל-כך במדויק?

“אני זוכר ואני חושב שזו אמת. ב-14:15 התחילה ההפגזה/הפצצה וב-15:45 התחיל ירי הנק”ל. שמענו ירי נק”ל על הדלתות. על הדלת החיצונית הראשית. אינני יודע במה הם השתמשו, אבל כשנתפסתי על ידיהם והייתי בהמתנה ביום ראשון היו להם שם להביורים ואר.פי.ג’י, וכל מיני דברים אחרים שדופקים גם ברזל וגם בטון. אני יודע שכשהם התקרבו לדלת החיצונית, גדי [זידובר, מפקד המוצב] פיזר אותנו ואמר לנו להיכנס לפה. נדמה לי שהוא אמר, אם כי אני לא בטוח, שפה כש-50 איש מצטופפים מספיק רימון אחד והוא גומר את כולנו.

“מהאולם הגדול היה חדר מגורים של חיל האוויר, חדר גנרטורים של חיל האוויר וחדר גנרטורים של מערכת הקירור. אנחנו המתנו בחדר האמצעי הקרוב יותר למרפאה. שם החבר’ה עמדו עם הפלנליות, ומיכה [סגן מיכאל לנדסמן מחיל האוויר] עוד אמר – ‘תשתינו על הפלנליות, אז יהיה לכם יותר קל לנשום’. שניים באמת עשו זאת והיה להם יותר קל. שאלו את מיכה ואותי אם זו התקפת גזים. אני לא רציתי להגיד כן או לא, כי כל מילה במצב כזה מאוד מחייבת. אבל ההערכה שלי היתה כי האבק באולם פלוס אבק השריפה יוצר ריח כבד מאוד. רק כימאי יכול לאשר את זה”.

באיזה שלב נכנסתם לחדר, האם כאשר שמעתם את הירי בחוץ?

“לא, כשהם היו כבר בפנים”.

האם היו פיצוצים ורימונים בפנים?

“אני לא יכול להגיד לך, אני לא בטוח. שמעתי הרבה רעש. אני זוכר רעשים, אך אני לא יכול כיום לזהות את הרעשים האלה. כנראה שהם לא בחלו בשום כלי נשק”.

האם קיבלו הוראה להתפזר בפנים, או שזו היתה יוזמה אישית?

“היתה גם פקודה וגם היוזמה האישית הזו כביכול. משהו שכלי מובהק לא היה פה. פעלו פה יותר על רגשות. גדי די התייאש מהחטיבה. לא השיג אותם, כן השיג, לא נענו לו. הרבה דברים פה נעשו במקביל. אינני יכול לומר האם זה בא כתוצאה מפקודה, או שקודם מישהו נכנס ואמר להיכנס, או שכולם נכנסו והוא אמר אוקיי, זה המקום הכי טוב שלכם?”.

האם לפי דעתך פונה האולם הזה?

“האולם הזה לא פונה, כי אם נשארו בו מספר לוחמים כדי שהם יוכלו כביכול להילחם. נדמה לי שפה, באיזושהי פינה היה איזה חייל שנפצע מפליטת כדור והשכיבו אותו מתחת לשולחן. אינני יודע מה גורלו והאם הוא חי”.

כן, הוא יצא עם הטור [הקבוצה שנחלצה מהמוצב]. איפה היית אתה?

“אני הייתי בתחילה פה באולם [מצביע על תרשים המוצב]. בקיר הזה, קרוב מאוד היה איזה שק”ם. באמצע היה שולחן פינג פונג ואני הייתי בין זה לזה. אחר-כך פניתי לפה ונכנסתי להנה. בסוף אני המתנתי בחדר הגנרטורים ביחד עם דורון שרפמן [מאמ”ן]. כאן ישנו מסדרון כזה. אני יצאתי מפה ועמדתי פה. שרפמן עמד מימיני. הוא גם ירה איזה צרור, כי פה למעלה יש איזה פתח כזה. אמרו לו לירות כשהוא ירגיש שזה נפתח. אז הוא ירה ואני עמדתי כאן במצב לא כל-כך נעים עם הקלצ’ניקוב, כי לא הייתי כל-כך בטוח שאני אדע לתפעל אותו נכון. איפשהו מאחורי זה עמד איזה בחור מגדוד קשר ארצי עם משקפיים, סמל, הוא עמד עם עוזי. בזווית הזו גם כן היו אנשים שעמדו. פה היו נדמה לי עמודים בתוך האולם, והאנשים עמדו מאחרי העמודים, גם לתפוס מחסה כביכול וגם כמקום שממנו יוכלו לירות.

“אנחנו עמדנו פה, פתאום הרגשנו שהם כבר פה, באיזושהי דלת קרובה מאוד. ואז נכנסנו כולנו על-פי פקודה של גדי למה שאני קראתי חדר מיזוג אוויר. פה היו חדרי המגורים שלי. אנחנו נכנסנו למחילות הקישור האלה. אני חושב שאנחנו המתנו פה כל הלילה. למעלה היתה תאורה”.

האם היית עם גדי?

“לא, גדי נשאר באולם המרכזי”.

איך הגעת להנה?

“גדי דחף את כל הלא לוחמים להנה, כאשר גדי נשאר באולם. את מיכה הוא העלה למעלה, ליחידה, כדי שידווח לבור כי הסורים בפנים ושינסו להשיג עתודה מטכ”לית. אם פיקוד הצפון לא ידע למה לתת עדיפות, אולי עתודה מטכ”לית תפתור. לא ידענו כי זו מלחמה. אני אישית בכל אופן ראיתי את זה כתפיסת המוצב על-ידי הסורים כנקמה אישית, כאשר אולי יש לזה כל מיני ספיחים של הרעשה ארטילרית. מכל מקום, נראה שמיפקדת פיקוד צפון אשר ישבה בנפח מיום שבת בבוקר לא ידעה עדיין למה לתת עדיפות. עוד לפני שנכנסתי פנימה, כאמור, מיכה עלה למעלה לדווח מ-05 לבור. אנחנו נכנסנו לפה לבין שני החדרים שלנו. היינו כנראה פה באיזה מקום. בכל מקרה עברנו את ההסתעפות ונשארנו בה. אני זוכר שהיתה איזושהי דלת ברזל בצבע אפור או בצבע אדום, שאנחנו נסגרנו מאחריה ומשם התחלנו להתקדם והיינו פה”.

האם נכנסתם לחדר המגורים?

“לא, היתה לי הרגשה כי היתה פה איזושהי דלת”.

מי עוד היה איתך?

“היה איתי סוויסה, מש”ק הדת. אבי צוקר, חייל שלי. זאב פלד מ-376. גידי חיים ועידו מ-05. עידו תפס שם מנהיגות לא רעה. הוא כיבה גם את החשמל. אנחנו נשארנו שם ללא נשימה וללא תנועה במשך לילה שלם. כאשר הרגשנו שהם מתקרבים זזנו קצת קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, במשך הלילה. עשינו גם מין משמר קדמי כזה, כאשר החבר’ה הקדמיים שכבו בהמתנה עם קסדות על הראש ונשק דרוך, למקרה שיפתיעו אותנו מאחת המחילות הקרובות. אני זוכר שאנחנו הלכנו להשתין באיזשהו עיקול. כלומר, אולי אנחנו היינו פה, פרוסים במקום הזה. איפשהו מאחת המחילות פה יש יציאות לגנרטורים. בקיצור, אנחנו פה היינו עד שעה 09:00 למחרת. בלילה נפתחה הדלת, אני משוכנע כי נפתחה הדלת והגיע איזה בחור מגולני והתחבר אלינו. הוא היה איתנו בשבי. נדמה לי כי זה יצחק לוי”.

האם אתה בטוח שהוא היה מגולני?

“כך הוא הזדהה. במשך כל הזמן שמענו הרבה יריות והרבה ערבית. אנחנו האמנו כי אנחנו לא מופקרים. אני גם באופן אישי ניסיתי לטפח את ההרגשה הזו בין החבר’ה. כלומר, אמרתי להם שאם המודיעין יעזוב אותנו, אז לפחות חיל האוויר לא יעזוב אותנו, והתגבורת ממסעאדה ודאי כבר הגיעה. הייתי משוכנע כי אנחנו לא מופקרים. אמרתי כי אנחנו שומעים ערבית, כי כנראה הפלוגה מגולני, ממסעאדה, עושה את העבודה. זה מה שנתן לכולנו את הדחיפה בסביבות 09:20-09:15 לצאת ולהתחיל לנוע לאט לאט במשך כשעתיים בציר הזה.

“עברנו את הגנרטורים פה באיזשהו מקום, תפסנו עוזיסט מגולני, שפתח את זה וארב להם ליד הגנרטורים. ראיתי אותו הרוג אחר-כך למעלה. הוא היה הראשון. הוא זה שהוביל אותנו והוא גם נהרג ראשון. ב-09:00-08:30 מצאנו אותו פה כשהוא אורב, עומד בפתח עם דלת פתוחה ומחכה שאיזה סורי יבוא. הוא גם עודד אותנו, ונדמה לי שהוא אמר את האמת, כי אין פה אף אחד. אבל האנשים כנראה לא האמינו או כן האמינו, הם החליטו לצאת משום שלא היה שם עתיד להישאר. הוא הוביל אותנו, עברנו דרך הגנרטורים. באיזשהו מקום המסלול עולה ואחר-כך ישנה היציאה בה היינו חשופים לירי שלהם. כלומר, הם ירו והיינו צריכים לתפוס את השנייה הנכונה ולהזדחל בצורה כזו שהכדורים לא יפגעו בך.

“כך יצאנו ונשכבנו שם בתוך השכפ”ץ, כאשר יש שם מין מחילה כזו, שבה אתה יכול להתכופף ואתה מתחת לקו הראייה וקו הירי. שכבנו שם. לפניי שכב דני יוסף, סמל שלי, שהיה בשבי. כאשר עידו צעק מאחור – חבר’ה, לתפוס רימונים ולזרוק להם החוצה’. התחלתי לחפש איזו זווית, כך שאם רימון יבוא מפה אוכל לתפוס אותו ולזרוק חזרה בשתי השניות שלפני ההתפוצצות. כי מספיק היה שרימון יתפוצץ וכולנו נלך.

“אני שמעתי שני דברים: כשעוד הייתי במעגלי ההמתנה האלה למעלה, עובדיה, שהיה חייל חדש שלי, נפצע. אמרתי כי אני לא יכול לעזור לו בשום דבר. אחר-כך כשהייתי כבר פה למעלה ברמפה שמעתי כי אלפרד נפצע. אני חושב שבאופן אינסטינקטיבי צעקתי – ‘להשאיר אותו בצד כי תיכף יבוא חובש’. אני משוכנע שלא דיברתי אמת, אבל אלה דברים שאמרתי ללא כל שליטה על עצמי, כי היה טבעי שכשמישהו נפצע יש להמתין לחובש, וזה מה שנפלט לי ללא כל ביקורת האם יש חובש או אין חובש. גם לא האמנתי להפקרה הזו, כי אנחנו לבד וכולם סביבנו סורים. ירו עלינו בקצב. החבר’ה צעקו – די, מספיק, די, מספיק, ואני לא יודע מי, אבל מישהו תפס מקל ועליו מסמר עם בד לבן והרים אותו. אני לא בטוח מי. אני אישית לא יריתי אף כדור אחד בעסק הזה. אינני יודע האם מישהו מאיתנו כן ירה”.

האם כולכם הייתם עם נשק?

“רובנו היינו עם נשק. לא היה נשק לכולם. אנשי חיל האוויר לא היו עם נעליים גבוהות. לא היו חגורים לכולם ולא היו קסדות לכולם. בקבוצה שהיתה איתי נדמה לי שלאהוד לברן לא היה נשק והוא היה עם נעליים חצאיות ובלי חגור. נדמה לי שכובע פלדה היה לו”.

כמה אנשים היו איתך במחילה הזו?

“אינני יודע בדיוק. אני מעריך כי בסביבות 30. בין 20 ל-30. הרבה. בטח 30, אבל לא 30. אני לא ספרתי את האנשים, בוודאי היו 20, אבל ההערכה היא שהיו מעל 20”.

לא היו שם רק אנשים שלך?

“היו שם גם אנשי חיל האוויר, אנשי הקשר והמינהלה של הבסיס”.

אני אחזור אחורה: כאשר נכנסת לכאן, לחדר מיזוג אוויר, כמה אנשים היו איתך?

לוינברג: “אני לא הסתכלתי כל-כך קדימה ואחורה לראות בדיוק מי איתי, אבל היתה שם מסה רצינית מאוד של אנשים”.

אתה הובלת?

“לא, אני הייתי באמצע, בתוך הטור. נתתי לאנשים להיכנס ואני רצתי עם הטור”.

כשעזבת את החדר הזה, אינך יודע האם נשארו שם אנשים?

“פה נדמה לי לא נשארו, אבל באולם עצמו נשארו אנשים. גדי עוד היה באולם. אני יודע כי פה ביו מעט מאוד אנשים. נדמה לי ששני הקצינים מהתותחנים, עופר ובמבי, גם כן נשארו שם. יותר אני לא יודע”.

מישהו הרים דגל לבן ואינך יודע מי זה, האם לפי פקודה שלך?

“לא”.

אתה היית הבכיר שם?

“אני הייתי הבכיר, אבל לא רציתי לתפוס שום יוזמה”.

למה?

“זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי במין מצב כזה. למען האמת די פחדתי. היתה לי הרגשה שאני לא יכול להיות פה אחראי על חיים של מישהו. אולי אני אציל את החיים שלי ומישהו אחר ייהרג”.

מי כן תפס שם יוזמה?

“שוב, עידו. עידו גולדהכט מחיל האוויר, סמל”.

 

מה הלאה?

 

“הלאה הורידו אותנו. הסורים היו שם כבר למטה, במשטח. היה שם נגמ”ש שלנו, בי.טי.אר, שלל מששת הימים שהיה שם. הוציאו לו את האוויר. היתה שם מין עמדה כזו מסתובבת שעליה היה דגל. הדגל הישראלי כבר לא היה שם. זה היה קרוב מאוד לכניסה הראשית של המוצב. אנו היינו למעלה על השכפ”ץ. הורידו אותנו בסולם כזה רחב מעץ”.

על השכפ”ץ היו סורים?

“לא, היו על המשטח למטה, גלויים. הם עמדו וירו. הם עמדו וירו בחצי גורן, כאילו שהכל שלהם”.

מישהו מכם ירה?

“אינני יודע, אינני יכול להגיד”.

כמה אנשים היו איתכם?

“זו אותה קבוצה שירדה, למעט אחד שהם תפסו למעלה והורידו אותו”.

הם עלו אליכם?

“לא, הם קראו לרדת. אני הייתי באמצע אז ירדתי כבר באופן אוטומטי. הם אמרו לי להוריד את הקסדה ולהשאיר את הנשק”.

באיזו שפה הם דיברו איתך?

“אינני יודע, אני כמובן יודע ערבית, אבל אז עוד עשיתי את עצמי כאילו איני יודע. מישהו אמר – לקום, להוריד כובע פלדה, להשאיר את הנשק, הם לא יעשו שום דבר”.

האם הסורים דיברו עברית?

“אני חושב שלא”.

מה היה הקשר ביניכם למוצב עצמו?

“זה גם מה שרציתי להגיד לך. בתדריך שקיבלתי נאמר כי את האבטחה הם נותנים. אני גם לא הספקתי ליצור יחסים. אני הבנתי כי גדי הוא נציג חטמ”ר 820 במוצב, בשביל לתאם כל מיני פעולות בין גורמי אמ”ן, חיל האוויר, גורמי חי”ר והמחלקה המאבטחת. הבנתי שיש אבא למוצב הזה כלפי המח”ט. הוא יכול לתת הוראות בשם החטיבה המרחבית האחראית, הוראות אבטחה בלבד. כאשר באשר להוראות הפעלה מקצועית יש לי מיפקדה ממונה. הוא לא יכול להגיד לי על מה לשבת, איפה לשבת ובאילו שעות. הוא יכול לומר לי לא להסתובב בחוץ בלילה. כלומר, מחוץ למתקן העבודה שלי ומחוץ למוצב עצמו הוא האחראי. ושאלתי ביום הראשון את המפקד שלי על נושא האבטחה, והוא אמר לי כי על האבטחה אחראית מחלקת האבטחה מגולני. שאלתי – אם יש לי איזו ידיעה, אני יכול לתת אותה למפקד המוצב? ואמר לי – שום דבר לא”.

האם הייתם צריכים להשתלב באבטחה של המוצב?

“עד כמה שידוע לי – לא”.

האם לאנשים שלך היה חגור, נשק ותחמושת?

“התברר שלא לכולם היה. ידעתי כי לכולם יש חגור ונשק הכולל עוזי עם שתי מחסניות. לא בדקתי את זה בעצמי”.

אתה היית המפקד שלהם?

“למעשה לא. עליתי כקצין מקצועי, לא כמפקד”.

האם לא קיבלת הנחיות לתפוס את הפיקוד?

“קיבלתי הנחיות שאני כן יתפוס את הפיקוד. בנושא הנשק האמנתי כי יש נשק לכולם, האמנתי, לא בדקתי”.

האם ראית עצמך כמפקד שלהם?

“שוב, כלפי ביצוע העבודה והמשימה הייעודית של המתקן. לא ראיתי את עצמי כמפקד כלפי בעיות מינהלה. משום כך גם הושאר שם רס”ר ליבוביץ’ שיפקד על המינהלה. אני עסקתי יותר באפקט המקצועי”.

האם קיבלת פקודות כלשהן ממפקד המוצב משהגעת?

“לא, שום דבר”.

האם אנשיך לא העלו בעיות לפניך?

“שום דבר. היחסים בינינו לבין המתקן היו בצורת הוראות קבע. סוכם כי אנו אוכלים במטבח ובתמורה נותנים שני תורנים, האחד תורן מטבח והשני לניקוי מסדרון”.

האם לפני שעלית למוצב החרמון ישב איתך מישהו ואמר – עמוס, מחר אתה עולה למוצב.

“כן, ישבתי עם המפקד שלי יצחק יוחנן והוא אמר לי – תראה עצמך כמפקד שם. אמרתי – נראה, אני איש מקצוע ואשאר איש מקצוע. אלה למעשה היו החיכוכים בינינו. משום כך הוא השאיר לבסוף את ליבוביץ’ לנושא זה, כאשר אני הגעתי להפעיל את הבסיס מהבחינה המקצועית, זה היה מספיק”.

האם ליבוביץ’ הוא איש מינהלה או איש מקצוע?

“הוא עלה כאיש מקצוע, אך הושאר במקום כאיש מינהלה. כשבאתי לשם לא היה לו כל דבר אחר לעשות”.

למה ליבוביץ’ כן היה מפקד ואתה לא?

“כי כך זה היה”.

שלחו אותך להיות מפקד וקצין מקצועי, ואתה החלטת כי אתה לא המפקד?

“החלטתי כי אני מפקד, בהחלט, מהבחינה המקצועית”.

האם נושא האבטחה שייך למינהלה?

“לא”.

האם דאגת לאבטחת האנשים שלך?

“דאגתי כי יהיו לבושים בהתאם עם חגור ונשק”.

האם דאגת שלכל אחד יש נשק אישי? האם עשית מסדר ובדקת האם לכל אחד יש חגור, מחסניות ונשק אישי?

“דאגתי לדברים יותר מהבחינה המקצועית הטהורה של העבודה. שהאנשים יהיו מוכנים לבצע את המשימה בשעות שאני אקבע ושיהיו מוכנים לכל. כאשר באשר לדברים כמו נשק וכוננות אישית ייחסתי להם פחות חשיבות”.

אתה היית פה באחד החדרים בשלב מסוים כאשר גדי אמר לך לעבור.

“אני הייתי פה. מימיני היה דורון שפרמן והוא כבר ירה 3 כדורים לכיוון הפתח. ואז גדי אמר, לא לי אישית, אלא לכולם – כנסו פנימה, ואני נכנסתי”.

איפה היה דורון שרפמן?

“כנראה שהוא החליט להישאר, כי היו לי בעיות עם דורון שרפמן כשזיהיתי את יגאל חבקין כדורון שרפמן בצילום למחרת”.

דורון שרפמן נשאר פה ואתה הלכת קדימה?

“כן”.

כשאתם הייתם כאן כל הלילה האם ניסיתם לעשות סיורים?

“ניסינו ללכת עד לפה, הלוך וחזור, עד העיקול הזה. אחורה לא ניסינו ללכת כי היתה לי הרגשה שיש שם איזו דלת. אין אחורה, יש רק קדימה”.

היתה דלת ביציאה מחדר מיזוג האוויר?

“נכון, היתה פה דלת. אבל נדמה לי כי גם פה היתה איזושהי דלת (דלת הכניסה למגורים). כלומר, אנחנו הרגשנו כי הם מסתובבים פה ועוברים אותנו. כלומר, הם לא מתייחסים אלינו”.

אתה יודע מי הסתובב שם?

“הסורים”.

אלה לא היו הסורים, אלא היו אלה שיצאו מהמוצב. הם עברו מפה דרך המחילה הזו ויצאו דרך מרפסת האנטנות.

“אנו לא ידענו, חשבנו כי אלה סורים”.

– – – – – – – – – – – – – – –