שלום.
כל סוף הוא התחלה,
והתחלה זו היא סוף של משהו שהיה,
אולם הואיל והכל חוזר חלילה,
הרי שסוף שהוא התחלה,
הוא אין סוף.
נולדתי כשמדינת ישראל,
הייתה בת עשר.
בבית העלמין היהודי בשפרעם קבור
סבו של סבי ע”ה.
בפקיעין קבורים אבות אבותיי
מאז חורבן בית שני.
מתוארך לזמן שבית המקדש היה קיים
סבותי קבורים
יחד עם כל דורות המשפחה הקרובה
בבית העלמין הישן בטבריה.
שם נולדתי.
גידלו אותי על ברכי השומר הצעיר,
הורי שיחי` עד היום הנם
מזקני מרכז מפלגת העבודה.
הייתי לחייל ישראלי,
צעיר חזק ויפה,
מהטובים שנלקחו לטיס.
קורס 89
כשעמדתי על דעתי,
והבנתי שסעיף הלאום בתעודת הזהות שלי
לא מסתכם במנגל השנתי,
חיפשתי את זהותי היהודית.
עברתי בין שדרות היהדות לאורכה ולרוחבה,
לא ביקשתי מדים,
רציתי ללגום ממעיין החוכמה
בן אלפי השנים,
כדי להתחבר לחכמי האמת
שעברו את מסע הדורות,
ובכל מקום בו היו,
הותירו עקבות החכמה,
“כזה ראה וקדש”,
“לכי לך בעקבי הצאן”…
ציונות
לא היו צריכים ללמד אותי,
זוהי אדמתי.
ולו רק מהטעם הפשוט שכאן היה ביתי,
ובית אבותי אב אחר בן ממש,
לא הלכנו לגלות,
נשארנו כאן!
לא נזקקתי לבורות המיים
שנצבעו בצבעי הציונות,
רציתי “נוזל טהור”
ללא “צבעי מאכל”,
הלכתי להרוות את צמאוני הרב
במעיינות הנצח.
עשיתי זאת שנים רבות.
כשהבנתי, שאני צריך ליישם את לימודיי
בעולם המעשה,
יצאתי לישע עמך, בנחלת אבות,
והייתי ממקימי עיר של יהודים
בלב השומרון,
ניכשתי קוצים מן הכרם
ברוחניות, ובגשמיות, גם נטעתי ושתלתי, ובניתי,
בידי האחת
וביד השנייה אחזתי בנשק,
והאמן לי
במיומנות גדולה.
בפעם הראשונה שריסקו לי את כל שמשות המכונית
באישון לילה
באחד מכבישי הגישה לביתי,
יצאתי גיבור ויריתי לעבר הדמויות שנמלטו ולא נפגעו,
את הנשק לא ראיתי מאז,
הוא נלקח.
זה היה בימים הראשונים הראשונים
של תחילת האינטיפאדה,
מאז הפכתי לברווז במטווח…
כל אותם יוסופים וחאלדים שהיו
מקבלים את פני בכבוד מלכים
בכפרים שלהם
בבלקון
לכוס קפה מהביל,
באמת`ין, ובג`נספוט, בפרעתא,
ובדיר איסתיא,
הפכו לרוצחים בפוטנציה
שהשתכללו עם השנים
מאבן, לרוגטקה, לקאלאצ`,
ולמטעני צד.
לא בגלל שהם גיבורים אמיצים
ויותר חזקים.
בגלל הקאפואים.
מאז לקחתי את עצמי ואת ילדי,
ואני אוכל, ואוכל, ואוכל, ואוכל,
ולא מפסיק,
בדיוק כמו אותו האיכר גס הרוח מהסיפור.
איזה סיפור?
על הבעל שם טוב:
מסופר עליו שהוא חלם על שהוא
מגיע לגן עדן
ולידו בגן עדן יושב יהודי עם הארץ.
כאשר התעורר בבוקר,
תהה מי זה היהודי הזה
והחליט ללכת לחפש אותו.
הוא עבר בין הכפרים השונים
ושאל עליו
לפי התיאור שזכר בחלומו.
לבסוף הגיע לכפר יהודי
שם הכירו את האיש
והפנו אותו אליו.
הבעש”ט הגיע אליו לביתו
ונקש על דלת הבית.
אישה קשת יום פתחה את הדלת
הבעש”ט ביקש
מקום לאכול ולישון.
האישה הכניסה אותו לביתם
ולאחר זמן מה הצטרף
אל הבעל ואשתו לארוחת ערב.
חדור ציפיות המתין הבעש”ט
לראות את
מנהגיו הדגולים של שכנו לגן עדן.
למרבה אכזבתו ראה ליד השולחן
יהודי גס מראה והתנהגות,
שלא דיבר מילה ולא ברכו לשלום,
התיישב,
וללא נטילת ידיים וברכה
התחיל לאכול ללא הפסקה,
מיד כאשר סיים קיבל תוספת
וכך חוזר חלילה,
אכל עד להתפקע.
מיד כשסיים קם מהשולחן
ללא ברכת המזון,
ללא שום פנייה אליו.
קם והלך למיטתו.
בימים שלאחר מכן,
חזר הסיפור.
היהודי רק אכל ואכל ואכל.
ללא ברכות, ללא מילות נימוס כלשהם.
כלום.
רק אכל.
הבעש”ט שלא הבין מה יש
ביהודי זה
שמביא אותו לגן עדן,
כבר לא יכל להתאפק ופנה אליו:
“לפני כמה ימים חלמתי חלום
ובחלומי ראיתי אותך
כשכני בגן עדן,
אבל אני לא מבין על מה,
על מה אתה מקבל גן עדן,
אתה כל הזמן אוכל ואוכל ואוכל.
למה?”
הסתכל עליו היהודי
ואמר לו:
לפני שנה היה כאן פוגרום,
הקוזקים פשטו על הכפר ורצחו יהודים רבים,
את אבא שלי העלו באש
ובגלל שהיה רזה
עלתה ממנו להבה קטנה
והוא נשרף מהר.
בפעם הבאה
שיבואו הקוזקים ויבצעו כאן פוגרום
ואולי ישרפו אותי,
אני רוצה לבעור הרבה זמן
בלהבה גדולה
שכל העולם יראה איך יהודי
נשרף.
שאלה:
יכול להיות שיותר קל לנו לשפוט את אלה
שרחוקים מאיתנו כמה דורות.
הרבה יותר קשה לנו ליישם את
הלקח על עצמינו.
האם הרמת ידיים?
תשובה:
לא.
לא הרמתי ידיים.
שיפור עמדות לאחור.
הפקת לקחים.
הרבה לימוד.
המתנה לשעת כושר.
זה יגיע, אעשה הכל להיות מוכן
לכשזה יהיה פה.
מה?
הגאולה !
פוסט ראשון,
עדיין לא בקי כ”כ בהפעלת
כל הפונקציות של הבלוג
,אבל אני אלמד,
בעזרת ה` אני אלמד.