ביום ב’ 7 בספטמבר שנת 1959
יצא מפקד סיירת הצנחנים הנערץ סרן יאיר פלד בן קיבוץ יגור,
עם חוליה מהסיירת לאימון ותרגיל ניווט באזור הר הנגב.
במהלך האימון יצא יאיר לבדו לתרגיל ניווט בדד באזור הר שגיא.
בחצותו את ערוץ נחל סרפד, כנראה בשעות שלפני הצהרים,
הותקף מן המארב בירי על ידי כנופיית בדואים.
למחרת בבוקר גילה מטוס את גופתו בנחל הסרפד.
גופתו הייתה מוטלת בערוץ ואדי בנחל כשהיא מנוקבת במספר כדורים.
מבדיקה עלה כי הוא נורה בגבו ובחזהו מטווח קצר של כמה עשרות מטרים.
הרוצחים נטלו את דרגותיו, מכשיר הקשר,
רובה עוזי שהיה ברשותו משקפת ותיק מפות.
מסעודין אל-עזאזמה המכונה גם אל-עזאזמה הוא שבט בדואי בנגב.
תושבי השבט פזורים בין באר שבע בצפון לבין מצפה רמון בדרום.
אל השבט מצורפים גם מספר שבטים קטנים.
הצבא גילה במהרה כי הרוצחים היו בני שבט סאראחין
המסונפים לשבט אל-עזאזמה.
יומיים לאחר הרצח הורה אלוף פיקוד הדרום, אברהם יפה, על “מבצע הגר”,
שבמסגרתו פונה הר הנגב מבני שבט הסאראחין.
משתפי הפעולה ביניהם פונו לאזור דימונה
והאחרים אולצו לעבור לסיני לאחר שמקורות המים שלהם נתפסו.
שני רוצחיו של סרן יאיר פלד, הוסגרו על ידי בני שבטם
והוצאו להורג באמצע המדבר בידי חיילי צה”ל
ללא משפט וללא תיעוד.
ההשלכות של הרצח חקוקות עד היום חזק מאד בתודעתם של הבדואים.
העונש הקולקטיבי שהוטל על בני השבט
שמקרבו באו הרוצחים – גירוש לסיני של מאות מהם – סימן עבורם
את השלטת הריבונות הישראלית באזור ההפקר של דרום הנגב.
את מקום רציחתו של סרן פלד הי”ד בנחל סרפד שממערב למצפה רמון,
שישה קילומטרים מגבול מצרים ועל נתיב שמשמש להברחות,
הם מכנים עד היום בפחד וביראה רבים “קבר א-דאבט” קבר הקצין.
אנשי צבא שמקיימים מגעים רבים עם הבדואים מספרים
כי חיסול הרוצחים וגירוש אנשי שבטם הותירו רושם עז אצל הבדואים
ואלה אכן היו דרכי הפעולה הנכונות,
שהתאימו למוסכמות הנהוגות באזור זה של המזרח התיכון.
מה קורה היום ?
היום הביטחון הלאומי של אזרחי מדינת ישראל,
מוכתב על ידי כנופיות טרור לאומני ופשיעה פלילית,
ובאין מגן אובד ביטחונם האישי של יהודים ולא יהודים במדינה,
שלה הצבא החזק והמצויד ביותר במזרח התיכון.
ביתם מבצרם של אזרחי ישראל מותקף מדי לילה, רכושם נשדד,
בנותיהם ונשותיהם נאנסות במיטותיהן ללא מגן.
עסקים ברחבי הנגב נאלצים לשלם “דמי חסות” (פרוטקשן)
למשפחות בדואיות שכולם, כולל המשטרה מכירים את זהותם.
חיילי צה”ל במחנות, בבסיסים ובשטחי האימונים
חוששים לפעול כנגד הפושעים הבדואים הגונבים והשודדים מכל הבא ליד.
הם מסתובבים עם רכבי שטח וטרקטורונים במחנות,
בבסיסים ובשטחי האש ועושים ככל העולה על רוחם.
בצפון, הביטחון העצמי של הבדואים וחוצפתם גברו עד כדי כך
שהם מרשים לעצמם לפתוח באש על תחנות משטרה
ועל רכביהם של קציני משטרה.
הם צברו נשק רב מאד בבתיהם, נשק שיופנה יום אחד נגדנו.
הם פולשים לכל שטח שהם רוצים
ובתי המשפט מסרבים לפנות אותם.
המעטים שכבר נלכדים, מוצאים לחופשי עד מהרה על ידי “שומרי סף”
מושחתים בפרקליטות ובמערכת המשפט בהסדרי טיעון מקלים.
אז מה צריך לעשות ?
ללמוד מדוגמאות העבר שהתרחשו כאן בשנת 1959
איך מטפלים בהם…
