בס”ד
כוכבים יש בשמים לרוב. שם זוהרם.
השמים שמים ל -ה’ והארץ נתן לבני אדם.
אכן צריך גוברין יהודאין כדי להציל שארית הפליטה.
גם כאשר התפלגו בני ישראל לכל שערי מצרים בכניסתם אליה
היו חטיבה אחת הפועלת תחת מלכות יהודה.
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו
עַד כִּי יָבֹא שילה [שִׁילוֹ] וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.
“אין מושחין כהנים מלכים… על שם ‘לא יסור שבט מיהודה'” (ירושלמי סוטה פ”ח ה”ג).
“‘שבט’ – אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט.
‘ומחוקק מבין רגליו’ – אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים” (סנהדרין ה.).
“‘ומחוקק מבין רגליו’… גמירי דסנהדרין בחלקו דיהודה” (זבחים נד:).
“יולך ה’ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת”
(דברים כ”ח, לו). ישנם מצבים שבהם ישראל נתונים בגולה ללא מלך וללא שרים,
והרי הדבר סותר לכאורה את ההבטחה שההנהגה לא תסור מיהודה.
אלא, מסביר הרמב”ן, (בראשית מ”ט, י ד”ה לא יסור) שאין הכוונה
שלא תסור ההנהגה מיהודה לעולם, אלא הכוונה שלא יסור שבט מיהודה – אל אחד מאחיו.
דהיינו מלכות ישראל, כאשר תכון, תהיה בהנהגת יהודה ולא ימלוך
שבט אחר עליו.
וכך מסביר הרמב”ן את המשך הפסוק: “‘מחוקק מבין רגליו’ – שכל מחוקק בישראל
אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה”. יהודה כבעל השלטון והסמכות,
הוא שיעניק לאחרים את הכח והסמכות לחוקק.
“עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים” – הכוונה לפי הרמב”ן, למלך המשיח,
שיעשו כל העמים כרצונו, ואף הוא יהיה מיהודה.
הרמב”ן מוסיף שיעקב אבינו הדגיש “לא יסור” כדי לרמוז שאכן
ימלוך שבט אחר על ישראל, אלא שמעת שתתחיל מלכות ליהודה, לא תסור ממנו לעולם.
הרמב”ן ממשיך ומבאר את ענייני המלכים שמלכו בישראל
ואינם מזרע יהודה: שאול, מלכי ישראל והחשמונאים,
ומבאר זאת בכך שמדובר במצב זמני או במצב לא תקין שעליו נענשו.
ייעודו של יהודה הינו להנהגה, אך מה מייחדו כמתאים לתפקיד זה?
הרש”ר הירש מפרט את תכונותיו של יהודה המייחדות אותו כראוי להנהגה,
על פי הברכה שנתברך:
“יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך.
גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו”
(בראשית מ”ט, ח-ט).
“ידך בערף איביך” – מסביר הרש”ר:
“לא חרבך אלא כוחך הטבעי בעורף אויביך”,
כוחו הטבעי של יהודה יטיל מורא על אויביו, עד שהם יפנו לו את עורפם
ולא יעזו להתקיפו.
“גור אריה יהודה” – יהודה מאחד בתוכו את אומץ הלב של הנוער – “גור”,
וישוב הדעת של הזיקנה – “אריה”,
ואינו חפץ במלחמה ושוד לשם עצמם.
“כרע רבץ כאריה וכלביא” – כוחו אינו דווקא במלחמה אלא גם בעת שלום,
גם בשעה שהוא נח הרי הוא נשאר אריה וממשיך להטיל את מוראו.
אם ישכילו גוברין יהודאין ברי אוריין לקבל על עצמם מלכות יהודה – דוד – משיח
אזי תיכון מלכותו.