התשע"ג
[פורסם בדף הפייסבוק שלי]
אתם מבין רשימת החברים והעוקבים שלי
הנמצאים שם
בגלל שהממונה עליכם נתן לכם
את המשימה לעקוב אחר
כל מה שאני מפרסם,
לתעד, לנתח, לחקור, ולפשפש.
אתם
שהגעתם אל הדף שלי באקראי
בגלל פרסום כזה או אחר.
אתם
מקרב חברי הוירטואלים המחליפים עמי דעות.
אתם ממכרי מכל מיני תחנות בחיי.
אתם מידידי נפשי המכירים אותי מילדותי.
אתם מבני משפחתי הקרובים
והרחוקים.
ביום העצמאות ה 65 למדינת ישראל
אנכי הקטן
בשנתי החמישים וארבע .
נולדתי למדינת ישראל בת 11 שנה.
גדלתי עם מדינת ישראל.
היינו ילדים יחד,
אמנם מדינת ישראל קצת יותר גדולה ממני בשנים
אבל תמיד אהבתי בימי ילדותי ונעורי את חברתם
של בוגרים ממני.
אוהב ללמוד מהניסיון שכבר נתן אותותיו
ותוצאותיו מתועדות.
אהבה עזה הייתה בינינו …..
רגע….בינינו ??
זתומרת – אני – אהבתי אהבה עזה
את מדינת ישראל משחר ינקותי
טוב נו…
זה בגלל אבא ואמא שלי…
וסבא וסבתא…
בנוסף לטיפוח שורשי המשפחתיים
הנעוצים באדמת ארץ ישראל
הניקו אותי גם באהבת אין קץ לילדה הקטנה
מדינת ישראל
שהם גידלו יחד אתי…
הם סיפרו לי כמה הם סבלו עד שהגיע
ההריון המיוחל
הם הסבירו לי
שאבות אבותי עשו כל מה שיכלו
כדי להגיע אל ההריון הזה,
ומשנקלט ההריון,
הם אלו שהכניסו את
היולדת לשמירת הריון עם פיקוח קפדני
עד רגע הלידה.
אז גדלנו יחד, באהבה גדולה.
כשהייתי לעלם חמודות אהבה הזו
הייתה בעיצומה
אהבתי איך אחותי הגדולה לוקחת אותי
להסיר כבלי מוסר עבשים
של תרבות שמרנית ועתיקה השוכנת בסמלים
של ממסד חשוך
הקשור באמונה השייכת לדורות פרימיטיביים
שלא הכירו
את נאורות הקידמה המודרנית
ולחוקיהם העתיקים
אין מענה
לתחושת החופש המתירני
שאחותי הגדולה ואנכי
חשנו על כל צעד ושעל שעשינו יחדיו.
זכור לי שסבי ע"ה –
אחד מגיבורי ישראל שעזר מאד
ללידתה של אהובתי,
תפס אותי יום אחד
ולקח אותי אל בית הכנסת
בו היה חזן
ואחד מעמודי התווך של המקום.
אחרי תפילתו הערבה לאוזן,
שילב את ידו בזרועי ויחד צעדנו אל ביתו
תשמע יא איבני
הוא אמר לי….
תראה אני מאד שמח בך…
אבל תדע לך שמה שהמדינה שלנו
היא שלנו
זה בזכות התפילות בבית הכנסת
יא איבני….
אתה מבין – הוא אמר לי –
לך לטיילת של טבריה
למטה ליד הים
תראה את בית הכנסת "סניור"
ובית הכנסת "אבואלעפיה"
הם עומדים שם מאות שנים
לפני הילדה הקטנה הזו
שאתה מאוהב בה
אל תזלזל יא איבני
במה שאני מאמין בו –
ילד יקר שלי…
זאת המדינה הזו אני ילדתי אותה…..
ואם היא תלך בדרך לא טובה
אני אתן לה סטירה ואחנך אותה
יא איבני…
סבא שלי,
נולד בשפרעם,
כן, כן, זה הכפר הדרוזי נוצרי ערבי
בדרך לעכו מצומת המוביל…
אמא שלו,
נולדה בפקיעין,
בעלה הסבא רבה שלי
נולד גם הוא בשפרעם
ולכן היא באה לגור אתו
במקום הולדתו…..
הם עזבו את שפרעם
כשראו הערבים מתרבים באזור
והיהודים עוזבים
כך ננטש אחד הישובים העתיקים ביותר
בארץ ישראל
והפך ל"מועצה מקומית ערבית דרוזית נוצרית"
במדינת ישראל שלי…
הם באו לגור בטבריה
שם הסבא שלי הכיר את הסבתא שלי
לבית עבו
בית של משפחה מיוחסת כמו שלו
עתיקת דורות בארץ
בעלי הבית
היהודים.
זה מוזר
אמר לי הסבא שלי…
עד שלא הכריזו באו"ם
על מה שהוציא את כולם לחגוג את
רגע הלידה
הערבים בכלל לא רצו לגור כאן
והיו במגמת הסתלקות
מהארץ
כאשר יהודים רבים הגיעו מכל קצוות תבל
למלא את ארצנו….
פתאום,
היהודים עוזבים לאמריקה,
והערבים מתרבים
בכל מקום….
יא איבני
הוא אמר לי….
אני מבין שאתה נהנה מימי עלומיך
אבל היזהר בני שלא תפרוץ את כל הגדרות
כך שהאוייב יגיע אליך
כשאתה בגילופין מתגולל
בהנאות תאוותיך….
כך אמר לי סבא שלי….
בדרכו המיוחדת….
לאורך התבגרותי מלאת גבורת סייח פרא
הדוהר וגומא עם שעטת פרסותיו
את המרחב כולו על כל
מה שיש בו….
טעמתי , לגמתי, בלעתי, בלסתי,
בחגיגת חושים
ללא מפריע, בלי גבול, מכל הבא ליד,
דן בן אמוץ היה זקן סנילי
לעומת נעורי המתפרצים
שסחפו רבים שנתוודעו אל זרימתי השוטפת
שלא ידעה מעצור…
נעתי במרחב בו זמנית כמעט בכל מקום
בארץ הזו
צפון דרום מזרח מערב
היכן שהיה חידוש פורץ גבולות
לשם נשאוני רגלי
וכשהגעתי לקחתי חלק בהובלת
המשך פריצת הדרך לאהובתי משכבר הימים
המפלסת את דרכה
אל החופש המוחלט מכל מוסכמה, כלל,
או חוק.
אלא שנפשי המעודנת שהורתה בטהרת ערש
בית המלכות
שריוותה את ינקותי
ממעיין יחוס יהדותי הבוקעת
מתהומות אוצרות ארץ ישראל
המגולמת בתורת הנצח
הרוויה קודש
נגעלה
מעוצמת טומאת חציית הגבולות
אל מחוזות החופש המדומה
מכבלי המוסר שנמרח בכל הסחי והמיאוס
האפשריים.
רציתי להיטהר, להתנקות, להזדכך, ללגום שוב
מים זכים
נקיים מטומאת ההתפרעות
עם אהובתי הגדולה…
שעטתי לקחה אותי אל המדבר המדהים…
אל סיני – לדהב – שם על שפת ים החזיון
לגמתי את צוף הבריאה
מבלי לדעת שבעה מעוצמת אין סוף
התענוג שלא נגמר…
דמותו של סבי
יחד עם שורשי העמוקים
ותחושת החיבור אל כוחות הבריאה
הפועלים בהרמוניה שהתמזגתי לתוכה
בניגון מופלא ….
קרעו מעל עיני את מסך ההסתרה
ובהקיץ
לא בחלום, נגלה אלי …..
'אנכי'…..
מתוך אפסיות הכרתי…
שמעתי באוזני רוחי את מוסרו.
וכך שמעתי….
בני – אהובתך הגדולה – זו שסרחה ופקרה וזנתה – היא בתי…
בני יקירי…
אמנם אהבתך גדולה
אולם תקח היא אותך ממני
כפי שלקחה אותה….
עצור בני,
חקור ופשפש בשורשך ומצא אותי מלווה אותך ואותה
מאז הבריאה…
אל תלך אחריה בני
כי מרה תהא אחריתה בדרך זו בה הולכת היא
זכור דברי סבך,
ולך ללמוד את מורשתו ומורשת אבותיו –
אבותיך…
אמנם – גופי בשיא תוקפו –
דורש המשך השעטה בחופש מוחלט
אלא שרוחי האיתנה מזהה את המושכות
ולוקחת פיקוד
גודרת גדרים, מציבה כללים, חוקרת ומפשפשת
אחר דרכי האמת
מפלסת דרך מלך
מחוץ לטווח הרע הברור
אל מחוזות הטוב
הטהור…
האינקובטור העצום הציב לי שמירה מעולה,
ומחשבתי החותרת
ואומנות נשמתי היוצרת
חתרו נתיבים לא ידעם עייט
וקמעה קמעה הגעתי אל מחוזות רוגע נפשי הסוערת
מהם יכולתי לשמוע בבירור את בת הקול
המנחה ומכוונת.
בבת אחת נקטע הכל
כרעם ביום בהיר
קיבלתי את הזבנג הראשון הכואב מאהבת חיי
מאנתי לקבל את הדין
ברחתי הסתתרתי…
חייליה רדפו אחרי, חיפשו אותי בכל נקיק וקפל אדמה
אמרו לי שמדובר ב"שלום"
ואני חשתי מלחמה….
מלחמה עזה על אהבתי הגדולה
דבריו של סבא שבו והדהדו בראשי….
וביחד אתם הבנתי שהונח עול על צווארי
ורתמות עור גדולות
מכוונות את דרכי, מאיטות את שעטתי,
ומדרבנות אותי למרות רצוני
לנטוש את מעיין האור העצום
בו הודרכתי והשתלמתי
אל חושך ההמון ושאון מכונות התבנית המייצרות
אחידות המוצר המוגמר.
נתלתי בשיני וציפורני בטיפת האור
שהלכה אתי משם
ספר תהילים קטן
שליווה את דרכי כ'קמע' ונפתח בפני
עת נפתחו ארובות השמים ונהרות אור
זרמו אל חיקי.
חזרתי אל חצרות אהובתי המתבגרת,
ומצאתים מגואלות בקיא צואה.
היה זה ממש מזמן כל זה.
היום אנכי בן 54
ואהובתי היא בת 65
זונה בלויה מטומטמת וסנילית
נבעלת ונאנסת על ידי בני בליעל ארורים
מכל אומות העולם
נשלטת ומובלת ביסורי עינויים אל מקום שחיטתה
המוכן לה.
אנכי עצמאי לחלוטין.
ניתקתי את כל קשרי עמה.
שהלא
לא תירש שפחה עם גבירתה.
בעצמאותי הנשואה בגאון רב,
אני בונה את גט הכריתות
מאהובתי הישנה הבוגדת המורדת והסוררת.
אינה ראויה היא לאהבתי הטהורה.
בעצמאותי שדגלה אהבה מכין אנכי את נישואי
לזיווגי האמיתי הנכון והמוכן לי
על ידי בוראי.
חיילי המלך האכזר שהפכו את אהובתי הישנה
לשפחתם
בה הם מרוקנים את זרמתם הטמאה
זועמים וחורקים שיניהם
מעצמאותי הנשואה
בגאון.
חורשים הם מזימתם הישנה .
אלא שעצמאותי שדגלה אהבה
ניחנה באצילות האומץ
שבמחוזותיו
אין פחד מחיילי המלך האכזר
המאיימים לכלוא את חירותי
בהערמת צרותיהם הזדוניות
כי את רוחי
לא יוכלו לכלוא
גם אם יהרגו את גופי וירצחוני נפש.
כי תמימות ופשיטות, ובלי ליצנות, אמונה וביטחון,
קדושה וטהרה, ובהירות המחשבה, ודעת המיושבה
הם חומות בלתי ניתנות לבקיעה .
וזוהי עצמאותי.
וכדי שתבינו עד היכן מחילת הארנב
ורק על קצה המזלג,
הנה ה"תקווה" שלכם,
שיר צועני רומני
ששרים הגויים בעת שמתם מוטל לפניהם….
הנה לכם "המנון עצמאותכם" שלכם….
עצמאותי שלי מוגשת לכם אחי ואחיותי במתנה
להזכירכם רום מעלת נשמתכם
וכור ממנו חוצבתם
בחירתכם לבחור בעצמאותי וללכת עמי
היא הבחירה הרצויה
לכם.
לטובתכם הנצחית.
התנערו וגרשו חיילי המלך האכזר.
התעוררו אל עצמאותכם האמיתית.
עלה נעלה וירשנו אותה !!!
כתבו עליו בעיתון הרבה דברים…
