בשנת התשמ"ה בסיון נכנסתי לחופתי
קידש אותי ואת נוות ביתי תחי'
הרב יחיא שניאור זצ"ל רבה של מוסררה.
בשנת התשמ"ו הבעלים של חצר שטראוס
הרב עמרם דייטש נ"י
הודיע לר' משה ביננשטוק שעליו לעזוב
את חצר הישיבה עם כל תלמידיו,
בשל שינוי יעוד למבנה ולחצר.
באותו זמן, ישיבת שובו בנים פרחה
נאסף אליה נחיל צעירים מסוגים שונים.
צוות מעולה של ראשוני תלמידי הרב ברלנד
חילקו ביניהם סמכויות שקיבלו מהרב
והצליחו להעמיד ארגון שעבד כמו שעון שווייצרי
עם היררכיה ברורה כאשר ברור לכולם
מי אומר את המילה האחרונה.
לכאורה זה נראה מצויין.
ואכן זה עבד, אל הארגון הזה נהרו צעירים
מכל רחבי העולם.
שמע עבודתו המקורית והיחודית של הרב ברלנד
יצא למרחקים, סיפורים על הרב שיוצא את ביתו
ונעלם שבוע למערה בוואדי קלט, להתבודדות,
ערמות ספרים פתוחים שהרב משתמש בכולם
על מנת לגלות סודות חבויים
במשפט אחד בליקוטי מוהר"ן,
ועוד מופתים לרוב השתזרו במידע שזרם
היישר ללב לבו של גל הצונמי של בעלי תשובה
שזרם לירושלים באותה העת.
לא רק לוחמי סיירות, עורכי דין, רופאים,
אלא אף חסידים מתוך הליבה של השול.
נערים נמשכו בעקבות גדולתם של הוריהם
בקיום דרך רבי נחמן מברסלב בהעתקת השמועה,
שלכאורה התנקזו בעת הזו אל
"היהודי הצדיק הזה הרב ברלנד"
שלקח את כל מהותו כשרף אש קודש
והוציא לכאורה מכוח אל הפועל את רצונו
של רבנו הקדוש להיות "כמוני ממש"
"ורציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים".
כפי שהזכרתי בפרק הראשון,
מאז אותה פעם אחת ויחידה,
ממש בימי הראשונים בירושלים,
בה שמעתי את הרב ברלנד
והחלטתי שהאיש לא מתאים
להדריך אותי בעבודת השם,
לא התקרבתי לא אל הישיבה "שובו בנים"
וגם לא התחברתי עם תלמידיו.
מכיר את כולם, מכירים אותי,
אבל נשמר מרחק.
עסקתי בעבודת השם בדרך אותה רכשתי
דרך שיעוריו של רבי לוי יצחק, ור' משה ביננשטוק
ושיחות החברים המופלאות שהיו לי
עם חלק מהחבורה היחודית שהתגבשה
בישיבת לב יהודה,
ובהמשך בכולל תורת הנח"ל.
חייתי ביקום מקביל ל"שובו בנים"
תוך שאני יכול לשייט
בכל יקום שארצה כפי רצוני בשל העצמאות
הגדולה בה הנהגתי את דרכי בלימוד.
לכן כל פרט שהתרחש בזירת ירושלים
השול, ישיבת שובו בנים, קטמון, ובשאר מקומות
לא נעלם מעיני
והכל נאסף כנתונים – כנראה –
לזה הכתב אותו אני כותב.
בשנת התשמ"ו נולד בני בכורי נ"י.
ר' משה ביננשטוק נ"י בהשתדלות גדולה
הצליח לשכור בית גדול ברחוב צפניה,
והישיבה כולה עברה אל הבית הזה.
עזבנו את חצר שטראוס.
הואיל ורוב התלמידים הראשונים כבר נשואים
ועכשיו הפכו לאברכים
שונתה מתכונת הישיבה ועברה למתכונת כולל.
בכולל צריך לשלם משכורות לאברכים הלומדים
ומי משלם? נו נו…
יש יהודי שמוסר נפש עבור הכלל
ומכתת רגליו לאסוף כסף על מנת
שאלו שלקח תחת חסותו יוכלו לשבת וללמוד תורה.
הואיל והייתי החברותא של ר' משה ביננשטוק
וההיכרות ביננו התחזקה מאד והיינו לחברים
שמעתי ממנו על קשייו הגדולים בגיוס הכסף.
באחד הימים הודיע לי שהוא נוסע לאמריקה
כדי לנסות להשיג שם סכום שיבסס
את הכולל "תורת הנח"ל" שהלך והתפתח ברחוב צפניה.
עסקנו באותה העת בזוויות הירח בסוגיית
עיבור החודש מסכת ראש השנה.
אמרתי לו : ר' מויישה איך תעזוב אותי באמצע הסוגיה?
ענה לי: ומה אעשה? אין כסף בקופה.
אמרתי לו אם כך אבוא אתך ונמשיך ללמוד
במסע הזה שלך כדי שלא נאבד את הסוגיה…
חשב מעט ואמר לי : טוב, מתי נוסעים?
נחתנו בניו יורק.
נשחקו לי סוליות הנעליים,
במעבר בין בית כנסת סטמאר למישנהו
180$ פה 26$ שם.
אמרתי לו: כך לא נצליח להחזיר את הכרטיסים.
אמר לי מה נעשה?
שאלתי אותו היכן יש ישראלים חילונים עשירים?
אמר לי – לוס אנג'לס.
טסנו.
מה שהשם יתברך עשה בשלושת השבועות הבאים
זה נסים ונפלאות ברוך הוא וברוך שמו.
אפילו הרב יצחק כדורי זצ"ל נכח בהם.
וגם זכיתי לראות את השד"ר של הרב קניג זצ"ל מצפת
במהלך חודשים אלו בהם שהיתי בארה"ב,
נסיעה שחזר ממנה, עם כל הסכום הדרוש,
להשלמת הקמת קרית ברסלב בצפת,
והקמת בית הכנסת הגדול
מעל ציון האריז"ל זיע"א.
ר' מויישה חזר גם הוא עם אלפי דולרים,
בנסיעה הזו נבנה יסוד חזק להחזקת הכולל,
ההכרות עם סאני קאהן ועוד חבורת עשירים גדולה,
נמשכת על פי הידוע לי עד עצם היום
והתפתחה להחזקה של מוסדות אותם מנהל
ר' משה ביננשטוק עד היום.
אפשר היה להקים את כולל "תורת הנח"ל
וכך נעשה.
אלא שעיני החוזות את אשר מצייר לי הצייר הגדול
לקחו את לבי, ויחד אתו, את רגלי, לשוב ולנוע הלאה.
ההתעסקות עם הכסף, והנוגע אליו,
ההתחככות עם הביזיון הנובע ממנו, בכל מיני דרכים,
החזרה אל תבנית הכולל, דרך המסע בו הגעתי
עם ר' משה לסוג של קרבה, המאלץ מסע שכזה,
עוררו בי את הנודד שמחליט להמשיך בדרכו.
אל הכולל הגעתי בשעות קבועות ללימוד
עם החברותא , אבל הכולל לא היווה עבורי עוד
את עמוד השדרה לקיומי ברוחניות ובגשמיות.
חיפשתי מקור פרנסה ראוי.
ר' אברהם נחמן שמחה וויצהנדלר זצ"ל
שעסק באותם ימים בליקוט כתבי היד, וסידורם
של רוב ספרי ברסלב, והכנתם לדפוס,
פנה אלי ושאל אם אצטרף אליו בהקמת חנות
"משך הנח"ל"
הוא שמה של ההוצאה לאור
בו בחר ר' אברהם נ"ע .
קיבלתי את הצעתו בשמחה מרובה
גם לעסוק בפרנסה וגם בעניין הפצת ספרי רבנו?
יותר נפלא מזה ?
ניגשתי למלאכה ביצירתיות והצלחתי לעצב
חנות קטנה ומופלאה שכל נכנס אליה
הרגיש שנכנס אל הקודש.
בחנות הסמוכה נפתחה באותו זמן
חנות לצעצועי ילדים.
ניהלה אותה מרת שלום הרוש תחי'
כך הכרתי באותו זמן את מי שהיה לימים
"הרב שלום ארוש".
נפגשנו מידי שבוע בפתח החנות
כשהביא לה חבילות צעצועים חדשים למלאי.
באותה עת, היה רבי שלום אחד מהחבורה,
חבורת החוזרים בתשובה הוותיקים
שהשתלבה בקהילת חסידי ברסלב
במאה שערים,
כתלמיד מהמניין בישיבת "שובו בנים" .
בכל אותה העת, לא נשמע בעולם עדיין
קול חסידיו של ר' ישראל אודסר, שעסקו
בנסיעות עמו ברחבי הארץ,
תוך כדי ניגוני שמחה, והרבה צחוקים שחיברו
את חבורת חסידיו שמנתה באותם ימים
גרעין של 5-6 קרובים ועוד מעגל של אוהדים
עשרות בודדות לא יותר מ 3.
הכולל בבני ברק בתנופה גדולה וגם שם
אוספים כסף לבניית הבניין.
ובצפת חדוות יצירה של קריה שלמה.
בעלי תשובה תוססים, ורוח רבנו מנשבת,
בסמטאות צפת העתיקה.
שקעתי לעולם ספריו של רבי נחמן מברסלב
כל מה שלמדתי בישיבה ובשנים הקודמות
היה רק כאיסוף נתונים, עכשיו בחנות הקטנה
היה לי זמן לעיין לעומק כאשר כל הספרים
מונחים תחת ידי, ולחבר את הדבקים לאחד שלם.
בין לקוח ללקוח אי אפשר לתאר
מה אפשר לחטוף…
התוספת האדירה מהמשך ההקשבה
לשיעוריו של רבי לוי יצחק יום יום בין מנחה לערבית
השלימה את החסר באופן מושלם.
הכיסופים לנסיעה לאומן הרקיעו שחקים.
אני יכול רק לנסות לתת טעם ולסבר את האוזן,
אם אומר שמה שייחלו בני ישראל בגלות
כל ימיהם להגיע חזרה לירושלים עיה"ק,
זה סוג הכיסופים והתקוות שהיו לי באותו זמן
להגיע אל שכספה נפשי ציון רבי הקדוש באומן.
את הבעירה הזו הצית רבי לוי יצחק ללא ספק
עם תיאוריו אודות עבודת השרפים מהדורות הקודמים,
ור' מויישה ביננשטוק הוסיף מעצם היותו נשוי
לנכדתו של רבנו הקדוש בת הרב יצחק גלבך זצ"ל
אותו גם זכינו לשמוע בסיפורו הנורא, המוכר ליודעים,
עד אשר זכה לשאת תחת חופה וקידושין,
את נינת רבי נחמן, באומן.
אני בערתי. כל השול בער.
כל חסיד ברסלב ברחבי העולם בער.
הסתובבנו כגחלים עמומות שהאש עומדת לאחוז
בהן ולעלות ללהבה גדולה.
על רקע כיסופים אלו, החלו באותן שנים
הניסיונות שלא הופסקו מעולם ,
לפתוח את הדרך אל ציון רבנו הקדוש.
קשרים חובקי עולם\ממשלות\שליטים אדירים
בכל העולם עסקו בסוגיית
פתיחת הדרך לחסידי ברסלב אל רבם.
בירושלים עיה"ק ישבו מספר אנשים מהארגון
ובעצת רבם הרב ברלנד החליטו לעסוק
בהובלת חסידי ברסלב אל אוקראינה
למרות שהמדינה הזו הייתה סגורה
בפני דרכונים ישראלים.
בעקבות הצלחת מספר קטן יחסית
להגיע אל אוקראינה ואל ציון רבי נחמן באומן
עם דרכונים שאינם ישראלים
נפתחה תעשיה שלמה שעסקה בהסעת ישראלים.
כל אותו הזמן, על פי תשובות שקיבלתי אישית
מר' לוי יצחק זצ"ל
המתנתי – ל"זמן שיתאפשר לנסוע"
באופן חוקי עם דרכון ישראלי.
ואכן זמן זה הגיע.
המגבלות על הכניסה לאוקראינה הפכו
רק למיגבלות כספיות.
הוויזה עלתה הון תועפות וכך גם הכרטיסים.
הארגון שלקח לעצמו את ההובלה בקידום
הנסיעות היה ארגון "שובו בנים" ובראשו הרב ברלנד.
כרטיס טיסה עם הוויזה עלה 2500$.
שאלתי את ר' לוי יצחק, ואמר לי
שאחכה והמחיר ירד.
חיכיתי ואמנם בהתשמ"ז
נסעתי את נסיעתי הראשונה
אל ציון רבי הקדוש באומן.
בנסיעה זו עדיין הציון היה אדמה
מתחת לחלון הבית הצהוב
כאשר חלקית היה מכוסה באריחים קטנים,
עוד לפני שר' קנפלמאכר שרטט
על הציון, המרוצף כבר,
את ציורו המוכר
מהתמונות הראשונות
"ציון הננמ"ח".
בהשתטחותי על הציון בפעם הראשונה
ננעצו אצבעות ידי אל תוך האדמה עליה שכבתי,
מבין הרגבים אחזתי בחתיכת אבן שמצאה חן בעיני,
אספתי אותה אל כיסי.
3 חודשים לפני ראש השנה התש"נ
כמה שבועות לפני פטירתו שאלתי אותו,
את רבי לוי יצחק זצ"ל
אם לעשות ראש השנה בירושלים או באומן?
הוא לקח את ידי ואמר לי:
ר' מרדכי – "מה שתעשה יהיה טוב"
היה לי את הקטע הזה אתו,
שמשתי אותו בתקופות שונות ב 5 השנים
בהן זכיתי להסתופף תחת מצודתו הענקית.
רבות פעמים בהן הסעתי אותו אחרי תפילת וותיקין
אל פינתו [המוכרת למי שהיה שם]
בכותל המערבי בה שפך צקון לחשו לבורא עולם.
כשהיה נכנס אל האוטו היה שואל
"מי" ?? כשהוא מתכוון מי הנהג היום..
כשעניתי לו – "מרדכי" – ר' לוי יצחוק – זה מרדכי…
היה מחייך ואומר
"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה"…
היה לי את הקטע הזה אתו.
רבי לוי יצחק נפטר עוד לפני ראש השנה התש"נ
בכ"ב תמוז התשמ"ט עלה בסערה השמיימה
במעמד מרטיט לבבות רווי הוד.
כמעט שהסתלקתי אנכי באותו לילה
בתוך מסע הלוויה שיצא מביתו,
כאשר מהרגע הראשון נשאתיו על כתפי
אל תוך המון אדם גועש ורועש,
כשכל אחד רוצה לגשת אל המיטה,
לזכות ב"ויהי רוחך אלי"…
החזקתי מעמד שני קדישים – בשול,
ואחרי שעצרו את המסע על פתח
ביהכ"נ תולדות אהרן, והחלו לומר קדיש,
הרגשתי שכוחותי אוזלים, ובשארית שהצלחתי להפיק,
העפתי את גופי החוצה מתוך המוקד,
והגעתי אל שולי המדרכה,
נפלתי חלושות.
כמעט פרחה נשמתי.
למזלי חברי ר' יצחק ברגר נ"י הכיר בי,
ומיד סיפק לי סעד עם מים שהביא
ונותר עמי יושב, עד שחזרו אלי כוחותי,
יעמוד לו הזכות בזה ובבא.
שאון מסע הלוויה שהתרחק, נדם,
ואנכי חשבתי – הרי זו הלוויה של רבי לוי יצחק,
מיד עצרתי מונית, ונסענו אל הר הזתים.
הגענו לפני מסע הלוויה, והתמקמתי ממש
מעל בור הקבורה הפתוח והטרי.
כשהחלו בכיסוי העפר
נזכרתי באותה אבן שחפרתי מאדמת הציון
והלכה אתי בכיסי יום יום מאז…
הוצאתי אותה ואמרתי לרבי לוי יצחק זצ"ל,
שעבור כל מה שזכיתי ללגום מצוף תורתו
אולי אכפרה פניו במתנה מנאי הקטן,
וזרקתי לו את האבן לתוך העפר התיחוח
שהלך וכיסה את אבני הגולל.
זכה שיש לו בקברו
אבן קטנה מציון רבי נחמן מברסלב.
ע"כ פרק ב' יגיע זמנו גם של פרק ג'.
ברצוני לציין. הכתוב כאן הוא עדות שלי
למה שראו עיני ושמעו אוזני.
אין לי ויכוח עם אף אחד בעולם,
ועל טעם וריח – אומר העולם – אין להתווכח,
אבל מי שטעם טעמו של יין ההונגרי?
שוב לא יטעה אותו העולם….
חכו לפרק ג'…
