האיש עם הזקן והמבט הפיסכודאלי.. דהב 1981

זו תמונה 
מתוך הבר בדהב
אני חושב שזה תחילת 1982

דני הברמן


זה האיש
עם הזקן והמבט הפיסכודאלי
זה לא היה רק מבט
הוא היה איש שהגיע לדהב
כדי לשמור על איזה פינה

של שפיות
כי אם היה מוציא את כל מה שהיה לו
בתל אביב
היו מאשפזים אותו.


בדהב

היית יכול להיות מה שאתה רוצה,
כך שהוא נטמע בנוף כחלק ממנו.

דני הברמן היה וכנראה עד היום
גאון מוזיקלי.

המוח שלו 
הוא ארכיון שקוטנר היה שמח

לעבור בו.

אז בזמן ההוא
שמענו טרקים שהיו יוצאים 
עוד לפני ששמעו אותם

במדינות המוצא

לא יודע איך היה עושה את זה
הנה לכם דוגמא 
לאחד כזה ששמענו אז

והיה חביב עליו.

               

בנוסף
הוא ידע להכין 
איזה משקה שאתה יכול להעלות על דעתך
בדרך כלל לא היה צריך משהו מיוחד
אבל אם היה צריך – הוא ידע.

ועוד ידע דני לקלוט 
איך ששמת את הרגל בכניסה לבאר
על מה אתה…..
ומסנכרן עצמו מיידית

לשפה המובנת.

                                                                    רבש”צ דהב 1982

                                                                 

וכך ניהל את הבר הזה
כשהוא מצליח לעבור ממוח הלום וויסקי
להיי של ירוק או לקצב החום 
או לטפס יישר לפסגת ‘המסע’.

הוא ידע לדבר עם שמעיה אנג’ל
והרצל אביטן
וגם עם יו”ר הסוכנות,

וגם עם שוטר המקוף המסכן
שהיה מוצב בדהב….

לא יודע מה אתו היום, 
אם מישהו יודע\מכיר\שמע
אשמח לשמוע.

זו הייתה הפינה הקבועה שלי בבאר
שם לידו. היה מפנק.

עמדת הצפייה הזו הייתה לפעמים
מסלול המראה
ולפעמים בית נתיבות לאחר הנחיתה…


לעולם לא אשכח את הלילה שלמחרת פינו
את אחרוני היהודים מדהב.

דני ניגן את כל הגדולים
הוציא את כל הבקבוקים, 
כל החברים שדהב הייתה עבורם
וורידים ועורקים שהובילו את הדם שהחיה אותם
לאורך השנים הגיעו להיפרד.

אי שם באמצע הלילה כשהכל היה חשמל
שחיבר את כל המנגנון למערכת אחת
הוציא דני את כל צלחות החרסינה מהמטבח הקטן
וכמו בטברנה יוונית התנפצו גם הכוסות
ובעצם כל מה שהיה יכול להתנפץ.

הוא ביקש שלא נשאיר למצרים כלום
והחברים כולם הסכימו שזה מה שצריך לעשות,
את חוטי החשמל השארנו לסוף כדי שמוזיקה 
תמשיך לנגן…

כשהאיר הבוקר.
המחזה היה משהו הדומה היום לחאלב בסוריה
אחרי הפצצות שטיח של אסד.

המשאיות הגיעו – אספו את כולם.

אני לקחתי כמה פריטים נחוצים מהבית שלי
את הכלבה, והתחלתי לנוע מסתתר בין הנקיקים
חברתי לפארג’ הבדואי מהכפר המקומי
הוא היה חבר קרוב
הוא סידר לי חושה בכפר, עצים לאש
קצת קפה וכמה פטירים.

נשארתי שם עוד חודש 
שום דבר לא היה אותו דבר.
המצרים נכנסו
השמועה עלי הגיעה גם אליהם
וגם אל חיילי הצבא הישראלי
שעדיין היו בסביבה.

הייתי נשאר שם
אבל הכלבה הייתה רעבה מאד
היא ברחה לי בוקר אחד
חזרה מפוחדת לקול מרדף צעקני אחריה
מחוץ לחושה חיכו לי כמה מצעירי הכפר.

היא טרפה גדי קטן
והם רצו לחסל אותה
פארג’ עזר לי להבריח אותה בלילה
מצאתי משאית צבאית שלנו
שהעלתה ציוד אחרון שנשאר מאחור
הנהג שמח שיהיה מי שישב לידו
את כל הדרך הארוכה הזו.

בסופה ירדתי מהטרמפ 
ממש בפתח ביתו של סבי ע”ה בטבריה.

אני חושב שזה היה תחילת אפריל 1982 הלועזי
העברי היה ערב פסח התשמ”ב
נכנסתי לסיני ישראל שנים קודם
יצאתי ממצרים
ישר לליל הסדר
כל השאר היסטוריה…..


טיפוס לאין סוף – לאן אתה רוצה כבר להגיע?

בס”ד
גרתי בדהב.

בניתי ארמון בתוך הדיונה שהשתררה בדיוק בנקודה
בה היתה מתגלה קרקעיתו הנמוכה של הים בעת השפל
ומובילה ללשון היבשה של הלגונה.

כביש הגישה לחוף דהב 1979


כל בוקר אחרי הזינוק למים והצלילה עד כלות הנשימה
שפתתי את הקומקום על הטאבון שבניתי בחצר לקפה של הבוקר.
 

רואים את בקבוקי הבירה [מכבי] ליד הקיר השחור שמשמאלי כאן למעלה?
אז הקיר השחור הזה הוא הקיר כאן בציור למטה,
זו התמונה היחידה שיש לי מהבית הזה שהיה לי,
ציירתי את זה בזמן אמת
כי לא הייתה לי מצלמה, ויש לי אולי 4 או 5 תמונות מדהב…
אז ציירתי…זה מה שיצא…
אני יושב על כורסת הנצרים, קטי הכלבה יושבת לידי
ומהכל נשאר רק חלום אחד גדול…

הוא היה מגיע בדיוק מדהים, בריחוף מושלם עם ציפת נחיתה
שולח את רגליו האימתניות ונעמד באחת על עמוד התווך של ארמוני
שהתנשא לגובה של 15 מטר.

עייט הדגים. גדול מימדים.
היה מציץ לתוך עיני, לשנייה, ומסלקן ביהירות של יצור שחקים.
התרגלנו האחד לשני, אפילו הכלבה כבר לא נבהלה
מהצל העצום שהטיל כל בוקר מחדש.

הוא היה מגיע מרכס הצוקים שהשקיף מול ארמוני,
מחליף את צבעיו עם כל דקה שחלפה בגלגל בראשית אינסופי.

אני אהיה שם, אמרתי לה, והיא שהבינה כל מילה
ידעה שלשם לא תוכל לבא עמי.
כשאזרתי כוחות יצאתי לשם.
השארתי אותה לשמור על הדגים שיבשתי.
היו שם גם חתולים…

השפיץ החד ברומו של הציור היה היעד


נכנסתי דרך וואדי גיניין, בחרתי ערוץ עליה
והחילותי לטפס, יחף, כביום היוולדי, שואף אל שורשי.

 

אם היא לא הייתה טורפת את אחד הכבשים של אוהביי הבדואים,
בשל הרעב של שנינו, כשברחנו מהחיילים
שהפכו כל אבן כדי למצוא אותנו חודש אחרי שכל מדבר סיני פונה,

היינו נשארים שם

 

אחת התמונות הבודדות של קטי

אבל לא רציתי לראות אותם
הורגים לי אותה,
אז נכנעתי
ועזבתי  
חזרה לעולם התוהו
ממנו פרשתי…
כדי שלא אשכח, כתבתי.

כתבתי את הטיפוס ( 1982)
הנה הוא:
אדום עז !
עוד רכס קטן…עוד מצוק אחד…כאחוז אמוק..
הצבעים מתבהרים,
יותר ויותר אור נשפך על דפנות המצוקים,
מליוני טרשים קטנים, חדים ושחורים
הופכים בשצף נחשול הטיפוס
למדרגות חשמליות 
כשכל דקירה ודקירה מסמלת
עוד כיבוש כף רגל,
עוד שלב בדרך לפיסגה,
עץ בודד מכופף, מגע יד מלטפת, מבט אוהב,
הלאה…
שכבות שכבות של מסתורין, מסה עצומה של אדרנלין…
ממד הזמן כמו בחלום,
אינך רוצה אלא לפרוץ,
ולא לראות את הזיוף, את הניאוף, את השיקוץ,
אשר גורמים לך לעוף
אל מעבר כל גבולות ומחיצות דמיון.
אבן מתדרדרת מותירה מאחוריה
שובל של גלי קול מהדהדים ברטט מופלא…
שכבות, שכבות…הנה באים…הרים..סלעים…
סדרי חיים, מלכים, ונסיכים..
תקתוק שעון אומר הכל – שקט…
אין צליל..דממה..
אור…
פיסגה !!!
סלע אימתני
רובץ על כתר שיברי הרים קטנים
המרצדים בכל צבע אפשרי
באותן קרניים חמות של שמש צהרים הקופחת על ראשך
כלהזכיר:
אני עוד כאן,
אל ראשו של הסלע תעלה,
וכל דבר באזור יהיה תחת רגליך…
אולם אני עוד כאן

מעליך…

 

עליתי לסלע,
רוח פסגות אימתנית קיבלה את פני.
שכרון פסגות אחזני,
וקולות היבבה של הרוח חזרו בטון מונוטוני
על משפט שהיה רקום על כיסוי הגיטרה שלי,
ועכשיו חדר, ונקב, וצעק
בכל נים בראשי:
א-נ-ו  מ-ק-ב-ל-י-ם  א-ת  כ-ל  מ-ה  ש-א-נ-ו  מ-ו-כ-נ-י-ם  ל-ת-ת !!!
אנו – אנו…מקבלים…את כל מה שאנו – אנו…מוכנים…לתת..
כבהתעורר מחלום עמוק,
מצאתי עצמי עומד,
על פסגת ההר הגבוה ביותר
על פני כל הרכס כולו,
כאשר רוח רוגעת פורעת לה בשובבות את שערותי,
כשמתחתי משתרע רכס מפעים בצבעיו,
שלמרגלותיו פרוס מדבר צהוב לוהט,
צמרות דקלים תמירים, נישאים אל על, אל שמים תכולים,
המתמשכים
הרחק…הרחק..
אל עבר אופק רחב ידיים, בו נושקים השניים –
כחול הים וכחול שמים.


כאן היה ביתי

 


דהב – אפריל 1981 לספירת הנוצרים יום שלישי.

באותו יום, על אותו סלע,
נזכרתי וחוויתי את המשפטים הבאים:
אני כה רחוק..
משמים מקודשים אלא בהם
נולדתי
 
געגועים מרטיטי נשמה
גודשים את ישותי
לאין קץ 
 
ברצוני לבכות…
לכאוב את ריחוקי
מכּוּר נחצבתי…
ברצוני לצחוק…
עד רוות הנפש צחצחות תענוג הביטול
אל שורשה…
עתה כשאין נפש חיה עימדי…
כשכה גלמוד אני עם עצמי
כעת כשיש לי הכל….
ואין לי לא כלום…
עכשיו אני יודע
עלה נידף ברוח קדים…
הוא חלק הבונה עץ איתן השתול
על פלגי מים חיים…

 

מתוך נקודת זמן, נשענים על העבר, בהווה, מתבוננים לעתיד

שלום.
כל סוף הוא התחלה,
והתחלה זו היא סוף של משהו שהיה,

אולם הואיל והכל חוזר חלילה,
הרי שסוף שהוא התחלה,
הוא אין סוף.

נולדתי כשמדינת ישראל,
הייתה בת עשר
.



בבית העלמין היהודי בשפרעם קבור
סבו של סבי ע”ה
.


בפקיעין קבורים אבות אבותיי
מאז חורבן בית שני
.

קטע מגוויל השמור בבית הכנסת העתיק בפקיעין
מתוארך לזמן שבית המקדש היה קיים







סבותי קבורים
יחד עם כל דורות המשפחה הקרובה
בבית העלמין הישן בטבריה.

שם נולדתי.

גידלו אותי על ברכי השומר הצעיר,
הורי שיחי` עד היום הנם
מזקני מרכז מפלגת העבודה.


הייתי לחייל ישראלי,
צעיר חזק ויפה,
מהטובים שנלקחו לטיס.
קורס 89



כשעמדתי על דעתי,
והבנתי שסעיף הלאום בתעודת הזהות שלי
לא מסתכם במנגל השנתי,
חיפשתי את זהותי היהודית.


עברתי בין שדרות היהדות לאורכה ולרוחבה,
לא ביקשתי מדים,
רציתי ללגום ממעיין החוכמה

בן אלפי השנים,
כדי להתחבר לחכמי האמת

שעברו את מסע הדורות,
ובכל מקום בו היו,

הותירו עקבות החכמה,
“כזה ראה וקדש”,
“לכי לך בעקבי הצאן”…




ציונות
לא היו צריכים ללמד אותי,
זוהי אדמתי.
ולו רק מהטעם הפשוט שכאן היה ביתי,

ובית אבותי אב אחר בן ממש,
לא הלכנו לגלות,
נשארנו כאן!







לא נזקקתי לבורות המיים
שנצבעו בצבעי הציונות,
רציתי “נוזל טהור”
ללא “צבעי מאכל”,
הלכתי להרוות את צמאוני הרב
במעיינות הנצח.

עשיתי זאת שנים רבות.

עם הרב המקובל רבי יצחק כדורי זצוק”ל בבית ג’ק אביכזר בלוס אנג’לס




ערב שבת בטעימת בואי כלה




עם רבי לוי יצחק בנדר זצוק”ל אצל הרשב”י זיע”א




עם ר’ משה ביננשטוק נ”י במנהטן במסע ההקמה של “תורת הנח”ל”


עם רבי חיים הכהן – החלבן זיע”א


אצל רבנו הקדוש עוזי ומעוזי הרב רבי נחמן מברסלב זצוק”ל זיע”א


עוד מהנסיעות הראשונות אל הציון לפני נפילת מסך הברזל


כשהבנתי, שאני צריך ליישם את לימודיי
בעולם המעשה,
יצאתי לישע עמך, בנחלת אבות,
והייתי ממקימי עיר של יהודים
בלב השומרון,
ניכשתי קוצים מן הכרם
ברוחניות, ובגשמיות, גם נטעתי ושתלתי, ובניתי,
בידי האחת
וביד השנייה אחזתי בנשק,
והאמן לי
במיומנות גדולה.

עומד בחצר של “משיבת נפש” עמנואל, יחד עם ילדי ואליהו זוהר ובניו, בבוסתן שנטעתי.




פורים במשיבת נפש. אני מימין, אורבינו עלי, ישראל שטרנברג הי”ד, עופר גיסין, עמיר רגב, אברהם פרטוק, שוכב על הרצפה עודד ניצני


בפעם הראשונה שריסקו לי את כל שמשות המכונית
באישון לילה
באחד מכבישי הגישה לביתי,
יצאתי גיבור ויריתי לעבר הדמויות שנמלטו ולא נפגעו,
את הנשק לא ראיתי מאז,
הוא נלקח.

זה היה בימים הראשונים הראשונים
של תחילת האינטיפאדה,
מאז הפכתי לברווז במטווח…


כל אותם יוסופים וחאלדים שהיו
מקבלים את פני בכבוד מלכים
בכפרים שלהם

בבלקון
לכוס קפה מהביל,
באמת`ין, ובג`נספוט, בפרעתא, 

ובדיר איסתיא,
הפכו לרוצחים בפוטנציה

שהשתכללו עם השנים
מאבן, לרוגטקה, לקאלאצ`,
ולמטעני צד.

לא בגלל שהם גיבורים אמיצים
ויותר חזקים.
בגלל הקאפואים.

מאז לקחתי את עצמי ואת ילדי,
ואני אוכל, ואוכל, ואוכל, ואוכל,
ולא מפסיק,
בדיוק כמו אותו האיכר גס הרוח מהסיפור.


איזה סיפור?
על הבעל שם טוב:
מסופר עליו שהוא חלם על שהוא
מגיע לגן עדן
ולידו בגן עדן
יושב יהודי עם הארץ.


כאשר התעורר בבוקר,
תהה מי זה היהודי הזה

והחליט ללכת לחפש אותו. 

הוא עבר בין הכפרים השונים

ושאל עליו
לפי התיאור שזכר בחלומו.


לבסוף הגיע לכפר יהודי
שם הכירו את האיש
והפנו אותו אליו.


הבעש”ט הגיע אליו לביתו

ונקש על דלת הבית.

אישה קשת יום פתחה את הדלת
הבעש”ט ביקש 
מקום לאכול ולישון.

האישה הכניסה אותו לביתם

ולאחר זמן מה הצטרף
אל הבעל ואשתו לארוחת ערב. 
חדור ציפיות המתין הבעש”ט

לראות את
מנהגיו הדגולים של שכנו לגן עדן. 

למרבה אכזבתו ראה ליד השולחן
יהודי גס מראה והתנהגות,
שלא דיבר מילה ולא ברכו לשלום,
התיישב,

וללא נטילת ידיים וברכה
התחיל לאכול ללא הפסקה, 

מיד כאשר סיים קיבל תוספת
וכך חוזר חלילה,
אכל עד להתפקע.


 מיד כשסיים קם מהשולחן
ללא ברכת המזון,
ללא שום פנייה אליו.

קם והלך למיטתו. 


בימים שלאחר מכן,

חזר הסיפור.
היהודי רק אכל ואכל ואכל.
ללא ברכות, ללא מילות נימוס כלשהם.
כלום.
רק אכל. 


הבעש”ט שלא הבין מה יש

ביהודי זה
שמביא אותו לגן עדן,
כבר לא יכל להתאפק ופנה אליו:

“לפני כמה ימים חלמתי חלום
ובחלומי ראיתי אותך
כשכני בגן עדן,

אבל אני לא מבין על מה,
על מה אתה מקבל גן עדן,
אתה כל הזמן אוכל ואוכל ואוכל. 
למה?”


הסתכל עליו היהודי

ואמר לו:
לפני שנה היה כאן פוגרום,
הקוזקים פשטו על הכפר ורצחו יהודים רבים,

את אבא שלי העלו באש
ובגלל שהיה רזה
עלתה ממנו להבה קטנה

והוא נשרף מהר.
בפעם הבאה
שיבואו הקוזקים ויבצעו כאן פוגרום
ואולי ישרפו אותי,
אני רוצה לבעור הרבה זמן

בלהבה גדולה
שכל העולם יראה איך יהודי
נשרף.

שאלה:
יכול להיות שיותר קל לנו לשפוט את אלה
שרחוקים מאיתנו כמה דורות.
הרבה יותר קשה לנו ליישם את
הלקח על עצמינו.
האם הרמת ידיים?

תשובה: 
לא.
לא הרמתי ידיים. 
שיפור עמדות לאחור.
הפקת לקחים.
הרבה לימוד.
המתנה לשעת כושר.

זה יגיע, אעשה הכל להיות מוכן
לכשזה יהיה פה.
מה?
הגאולה ! 

פוסט ראשון,
עדיין לא בקי כ”כ בהפעלת
כל הפונקציות של הבלוג
,אבל אני אלמד,
בעזרת ה` אני אלמד.