נר לאלף
ערך משה פנטליאט
[עם תוספת יוחסין משפחת “אלוף” בסיום]

סדר הדורות

שלשלת הדורות הרציפה של
העברת תורה שבעל פה מדור לדור.

תוכן עניינים

מבוא. 3

פרק א’. מעמד הר סיני 4

פרק ב’. תקופת בית ראשון 7

פרק ג’. אנשי כנסת הגדולה ותלמידיהם. 13

פרק ד’. תקופת התנאים. 19

פרק ה’. תקופת אמוראים. 28

פרק ו’. חתימת התלמוד. 35

פרק ז’. תקופת הגאונים. 39

מבוא

מעמד הר סיני ויציאת מצרים, מהוים דרך איתנה וברורה לביסוסה של אמונה. יש בשני מאורעות אלה הוכחה ברורה למציאות הבורא, ללא כל ספק, והמה הבסיס ההיסטורי לאמונה באלוקי ישראל, ולאמיתותה של תורה. עדיפותו של בסיס זה על פני כל דרך אחרת, כגון התבוננות שכלית בפלאי הבריאה ובדרכי ההשגחה בתולדות העמים, היא בין יתר הסיבות, בגלל המוחשיות שבהן: אינה דומה הוכחה שכלית הניתנת להבנות שונות, לראיה ממשית שאין להכחישה, ובעיקר כשמתרחשת בריבוי עם, ובקרב אנשים חכמים.

אלא שמתעוררת השאלה: הן רק אותו דור של יוצאי מצרים ראו בעיניהם ושמעו באוזניהם, את האותות והמופתים, ואת דבר ה’, אולם הדורות הבאים, שלא ראו ושמעו בעצמם, הרי לגבי דידם, יש כאן שוב רק הבחנה שכלית באמיתות המופתים והמעמדות. אם כן אפוא, מהו ההבדל, לדידם, בין ביסוס האמונה על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, לבין ביסוסה על התבוננות שכלית בבריאה?!

לפתרון שאלה זו יש לצרף את כאן את דברי הרמב”ן בפירושו לתורה.

       א.       רמב”ן דברים פ”ד פסוק ט

והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה’ אלהיך בחרב – והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אע”פ שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק, ונשקר אותו, לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו: זהו שאמר שם (שמות יט ט) וגם בך יאמינו לעולם, כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם.

הקבלה והמסורת, הן השלמה הכרחית לגלויים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני. הרמב”ן מלמדנו, כי קבלה המוסמכת מאבות לבנים, ובעיקר קבלה שנתבססה באופן הודאי ביותר, יש בה משום ראיה מתמשכת של כל הדורות.

ואם יטען הטוען: וכי לא יכול להיות שבדור מן הדורות יבדו אנשים מלבם מאורעות שכביכול התרחשו לפני הרבה שנים, ומאותו דור, שהמציא את הסיפור, כבר נמשכת המסורת מאבות לבנים? אכן, בדברי ימי אומות העולם קרו דברים כאלה לא פעם ולא פעמיים. א”כ, איך אפשר לסמוך על קבלת האבות בודאות כזאת, שאפשר לומר “כאלו ראוהו כל הדורות”?

התשובה היא שזיופים בהיסטוריה תמיד נעשו בקשר לתקופות אפילות, אשר אין לגביהן ידיעה ברורה. לתוך תקופות אלו אפשר היה “להשתיל” מאורעות שלא היו ולא נבראו. אבל רמב”ן מדבר על מסורת רציפה מדור לדור, כאשר ידוע, מי ומתי ולמי מסר את הידיעה. מסורת כזו א”א להכחיש.

מטרת הקורס הנוכחי – לברר את המסורת הרציפה של עם ישראל: מרב לתלמיד ומאב לבן, דור אחר דור: השמות של “מעתיקי שמועה”, תקופות חייהם, עיקר פועלם בתורה, תלמידיהם וצאצאיהם. האתגר – לברר, כיצד הגיעה התורה אלינו, אלינו ממש, באיזו דרך עברה בין ארצות ויבשות במשך אלפי שנים.

ובכן, החילונו.

פרק א’. מעמד הר סיני

       א.       שמות פכ”ד, יב

ויאמר ה’ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם:

       ב.       מסכת ברכות ה’, ע”א

ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב “ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם”, לחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד, מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.

        ג.       הקדמת הרמב”ם למשנה

דע שכל מצוה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ניתנה לו עם פירושה, היה הקדוש ברוך הוא אומר לו המקרא ואח”כ אומר לו פירושו וביאורו וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם, וכך היה סדר למודו לישראל היה בא לאהלו, נכנס אצלו אהרן תחלה, והוא מסדיר לו המקרא שקבל פעם אחת ומלמדו פירושו, נסתלק אהרן ובא לו לימין משה רבינו. נכנסים אח”כ אלעזר ואיתמר בניו, מסדיר להם משה כמו שהסדיר לאהרן ומסתלקים, בא לו אחד מהם לשמאל משה רבינו והשני לימין אהרן. נכנסים אח”כ שבעים זקנים ומלמדם משה ג”כ כמו שלמד אהרן ובניו, ואח”כ נכנסים המון העם כל המבקש ה’ ומסדיר גם להם כדי שישמעו כולם ממנו. נמצא שאהרן שמע אותו מקרא ארבע פעמים ממשה, ובניו שמעו ממנו שלש פעמים, והזקנים פעמים, ושאר העם פעם אחת. ומסתלק משה מהם. וחוזר אהרן ומסדיר אותו המקרא ששמע ממשה ארבע פעמים כמו שאמרנו לכל הנמצאים, ומסתלק גם אהרן. נמצא שגם בניו שמעו ארבע פעמים שלש ממשה ואחת מאהרן, וחוזרים גם אלעזר ואיתמר אחרי הסתלקות אהרן ומסדירים אותו המקרא עצמו ששמעו ארבע פעמים כמו שאמרנו לכל הנמצאים, ומסתלקים מללמד. נמצא ששבעים זקנים שמעו אותו המקרא ארבע פעמים, שתי פעמים ממשה ופעם מאהרן ופעם מאלעזר ואיתמר. וחוזרין אח”כ גם שבעים זקנים ומסדירים אותו המקרא לכל ההמון פעם אחת, נמצא שכל העם שמעו אותו מקרא ארבע פעמים, פעם ממשה ושניה מאהרן ושלישית מבניו ורביעית משבעים זקנים. ומתפזרים העם ללמד זה לזה מה ששמעו מהשליח, וכותבים המקרא במגלות. ומתפזרים השרים בכל בית ישראל ללמד ולשנן עד שידעו אותו מקרא וישכילו קריאתו, ומלמדים אותם ביאור אותו המקרא שניתן מאת ה’, ואותו הביאור הוא כללי ענינים. והיו כותבין המקרא וזוכרים הקבלה על פה, וכך אומרים חכמים ע”ה תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ואמרו ע”ה בבריתא, “וידבר ה’ אל משה בהר סיני”, מה ת”ל בהר סיני והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני, אלא לומר לך, מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.

והנה לך משל, אמר לו ה’ בסוכות תשבו שבעת ימים, וגם הודיעו ה’ יתעלה שסוכה זו חובת הזכרים ולא הנקבות, ואינה חובה לחולים ולא להולכי דרכים, ואין מסככין אותה אלא בדבר הצומח מן הארץ, ואין מסככין אותה לא בצמר ולא במשי ולא בכלים ואפילו מן הצומח בארץ כגון המחצלאות והבגדים, והאכילה והשתיה והשינה יהיו בה כל שבעת הימים, ולא יהא חללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב, ולא יהא גבהה פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא השליח עליו השלום קבל המצוה הזו וביאורה, וכך כל השש מאות ושלש עשרה המצות הם ופירושיהם, המקרא כתוב במגלות והפירוש על פה.

וכאשר הגיע סוף ארבעים שנה בר”ח שבט הקהילם [משה רבינו] ע”ה ואמר להם “הן קרבו ימי למות”, לכן מי ששמע ממני איזה קבלה ושכחה יבוא ונבררנה לו, ומי שנסתפקה לו איזה שאלה יבוא ונבארנה לו, אמר הכתוב “הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר”, וכך אמרו חכמים בספרי כל מי ששכח הלכה אחת יבוא וישנה וכל מי שיש לו לפרש יבוא ויפרש, וביררו מפיו הקבלה ולמדו הפירושים כל אותו הזמן שמראש חדש שבט עד שביעי באדר.

ולפני מותו נתעסק בכתיבה, וכתב שלשה עשר ספרי תורה כולם גוילים מן בי”ת בראשית עד למ”ד ישראל, ונתן ספר לכל שבט שיתנהג על פיו, והשלשה עשר נתנו ללוים ואמר להם “לקוח את ספר התורה הזה וכו'”, ועלה אל ההר בחצי יום שביעי באדר כמו שנתברר בקבלה, והיה זה מותו ביחס אלינו שנפקד מאתנו, וחיים ביחס אליו במה שנתעלה אליו, וכך אמרו ע”ה משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים בענין זה ארוכים מאד מאד ואין זה מקומם.

       ד.       מסכת סוכה דף מה עמוד ב

ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן – אני ובני מהן, אם מאה הם – אני ובני מהן, אם שנים הן – אני ובני הן. – ומי זוטרי כולי האי? והא אמר רבא: תמני סרי אלפי דרא הוה דקמיה קודשא בריך הוא, שנאמר סביב שמונה עשר אלף! לא קשיא: הא דמסתכלי באספקלריא המאירה, הא – דלא מסתכלי באספקלריא המאירה. ודמסתכלי באספקלריא המאירה מי זוטרי כולי האי? והא אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום וגו’

       ה.       רבינו חננאל שם

והלא אביי ורבא דאחרונים הן לגבי רשב”ג ואיך מקשינן מדבריהם עליו אלא ללמדך המסורת שהיה בידם בדברי אביי ורבא כך היה בידי הראשונים בקבלה כהל”מ. ואינם דבריהם. שאלו הדברים וכיוצא בהן אי אפשר להאמר אלא בקבלה מן הנביאים ואלו הדברים שקיבלו מרבותיהם היו מגידין.

        ו.        מסכת כריתות דף טו עמוד ב

א”ר יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד בה’ תמחויין בהעלם אחת, שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים ק”ו. אמר לו ר’ עקיבא: אם הלכה נקבל, אם לדין יש תשובה.

        ז.        ספר הקבלה להראב”ד

זה ספר הקבלה כתבנוהו להודיע לתלמידים כי כל דברי רבותינו ז”ל חכמי המשנה והתלמוד כולם מקובלים חכם גדול וצדיק מפי חכם גדול וצדיק. ראש ישיבה וסיעתו מפי ראש ישיבה וסיעתו מאנשי כנסת הגדולה שקבלו מהנביאים, זכר כולם לברכה. ולעולם חכמי התלמוד וכל שכן חכמי המשנה, אפילו דבר קטן לא אמרו מלבם, חוץ מן התקנות שתקנו בהסכמת כולם, כדי לעשות סייג לתורה. ואם לחשך אדם לומר מפני שנחלקו בכמה מקומות, לכך אני מסופק בדבריהם, אף אתה הקהה את שיניו והודיעהו שהוא ממרה על פי בי”ד. ושלא נחלקו רז”ל לעולם בעיקר מצוה, אלא בתולדותיה, ששמעו עיקרה מרבותיהם ולא שאלום על תולדותיה, מפני שלא שמשו כל צרכן. כיוצא בו, לא נחלקו אם מדליקין נר בשבת או לא, ועל מה נחלקו במה מדליקין ובמה אין מדליקין.

       ח.       מס’ מנחות כ”ט, ע”ב

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש”ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש”ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו.

איך ליישב דברי הראב”ד עם דברי הגמרא במנחות, ממנה משמשע שמשה רבינו לא הבין כלום בשעור שאמר רבי עקיבא לתלמידיו. א”כ לכאורה, דברי רבי עקיבא לא היו מקובלים מדור לדור?

       ט.       אור החיים על ויקרא פרק יג פסוק לז

וראיתי ליישב מאמרי ז”ל שאמרו שלא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר כי רבי עקיבא הי’ דורש מה שלא ידע משה, כאומר הדברים עשיתים אעשה לא נאמר וכו’. ונראה כי ישוב המאמרים הוא כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה. והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידע משה אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה’ תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והנה האדון ב”ה בחכמתו ית’ רשם בתורה שבכתב כל התורה שבעל פה שאמר למשה אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בע”פ היכן רמוז בתורה שבכתב. וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כלן יתנו להם מקום בתורה שבכתב ולזה תמצא באומ’ התנאים וחברו ת”כ וספרי וכו’ וכל דרשותם בכתובים אינם אלא ע”פ ההלכות. והלבישו’ בתורת ה’ תמימה שבכתב ואחריה’. ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישב ע”פ המאמרים שהם תורה שבעל”פ. וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים. וענין זה לא נמסר למושה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב. ולזה אמרו ז”ל שדרש ר”ע דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים, הלא ממנו הכל אפי’ מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה. וזה לך האות מה שלפנינו, שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה ולא גילה ה’ למשה עקרה בכתוב, ובא הלל ודרשה. ודברים אלו נכונים הם.

***

תורה, שעברה במסורת מדור לדור, היא תורה שבעל פה. אילו כל התורה היתה כתובה, ענין של המסירה הרציפה, אולי לא היה כל כך קריטי. אם כן, למה לא נכתבה תורה שבעל פה?

        י.        שמות רבה פרשת כי תשא פרשה מז

“כתוב לך את הדברים האלה”, הדא הוא דכתיב [זה הוא שכתוב] (הושע ח) “אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו”, בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר, מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, שנאמר (שמות כ) “וידבר אלהים את כל הדברים האלה”, אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקדוש ברוך הוא למשה באותה שעה, מאחר שלמדה מפי הקדוש ברוך הוא אמר לו, למדה לישראל, אמר לפניו רבש”ע אכתוב אותה להם, אמר לו איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שעובדי כוכבים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזוים בעובדי כוכבים, אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו עובדי כוכבים וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם, אמר לנביא “אם אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו”, ומה אני עושה להם, נותן את המקרא בכתב והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה, כתב זה המקרא, כי על פי הדברים האלה זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העובדי כוכבים.

אי לכך, נאסר לכתוב תורה שבעל פה (ורק בתקופתו של רבי יהודה הנשיא כתבו אותה משום “עת לעשות לה’ – הפרו תורתך”).

      יא.      רש”ר הירש בפירושו לשמות, כ”א, ב

יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה – אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם תמיד מחדש בכל עת ובכל שעה את כל אותו מדע כולו. לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה – לרענן בזכרונם סידרה שלמה של רעיונות הערות הסתייגויות וכו’. לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבעל פה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באוזניהם – אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים “כתרנגולת בבני אדם”. התלמידים, אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם אך לא ייצרו אותם מתוכם; ואילו ההדיוטות – אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד, וכחלומות שאין בהם ממש.

רש”ר הירש מחדש כאן חידוש גדול: לא כמו שהורגלנו לחשוב, שהתורה שבעל פה מפרשת את התורה שבכתב, אלא תושב”ע היא העיקר, היא “ההרצאה” של הקב”ה, ותורה שבכתב היא כעין תקציר. אמנם שלא כתקציר שנעשה בידי תלמיד בשר ודם, התורה שבכתב הוכתבה למשה רבינו מילה במילה, אות באות, כיון שכל התורה שבעל פה רמוזה בה.

      יב.      ילקוט שמעוני תורה פרשת כי תשא רמז תד

דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש כתיב “כתב לך את כל הדברים האלה”, וכתיב “כי על פי הדברים האלה” הא כיצד, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב, דבי רבי ישמעאל תנא “אלה”, אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות. אמר רבי יוחנן לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל.

הברית בין הקב”ה ובין עם ישראל נכרתה דווקא על תורה שבעל פה, ולא על תורה שבכתב.

פרק ב’. תקופת בית ראשון

יהושע

       יג.      מסכת אבות פ”א, א’

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הם אמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

      יד.      מסכת תמורה דף טז עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי “ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל”? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב”ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר “ויהי אחרי מות משה עבד ה’ ויאמר ה’ וגו'”. במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ”כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.

      טו.      יהושע פ”א, פסוק ב

משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל:

לשם מה הודיע הקב”ה ליהושע  שמשה מת, הלא יהושע ידע שרבו איננו!

      טז.      רש”י יהושע פ”א, פסוק ב

משה עבדי מת – ואילו היה קיים, בו הייתי חפץ. ורבותינו דרשוהו על שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, בא יהושע ושאל, אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה עבדי מת והתורה על שמו נקראת, לומר לך אי אפשר, צא וטורדן במלחמה:

יהושע נהג בדיוק כמו שנהג משה רבינו כאשר נתקל בהלכה שלא ידע:

       יז.       במדבר פ”ט, ו-ח

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא: ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה’ במעדו בתוך בני ישראל: ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם:

יהושע ציפה שהקב”ה יענה לו, כמו שענה למשה, אך קבל תשובה חדה: “משה עבדי מת והתורה על שמו נקראת, לומר לך אי אפשר”. כלומר, תהליך נתינת התורה הסתיים! מעכשיו – לא בשמיים היא! ואם נשכחה הלכה או שנתקלים בבעיה חדשה, יש רק דרך אחת להמודד עם המצב: “החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו”. רק ע”י עיון ופלפול בתורה ניתן לשחזר או לחדש דינים, ואין שום דרך אחרת!

      יח.      מסכת שבת ק”ד, ע”א

“אלה המצות” (ויקרא כז) שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.

      יט.      מסכת בבא בתרא ע”ה, ע”א

“ונתתה מהודך עליו” (במדבר כ”ז) ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה.

זקנים

המשנה בפרקי אבות אומרת: “משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים“. מי הם, הזקנים, האם אלו בני דורו, אותם “זקנים אשר האריכו ימים ולא האריכו שנים אחרי יהושע”, או הכוונה היא לכל תקופת השופטים עד תחילת תקופת הנביאים?

       כ.       יהושע פכ”ד, פל”א

ויעבוד ישראל את ה’ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשה ה’ אשר עשה לישראל:

      כא.     ר’ עובדיה מברטנורא מסכת אבות פרק א משנה א

ויהושע לזקנים – שהאריכו ימים אחרי יהושע. ואותם הזקנים לזקנים אחרים עד שהגיעו לתחלתם של נביאים שהן עלי הכהן ושמואל הרמתי:

      כב.      מרכבת המשנה לר”י אלאשקר על מסכת אבות פרק א משנה א

ואמר יהושע לזקנים, הזקנים שזכר בכאן הם שהאריכו ימים אחרי יהושע, והם הנקראים שופטים. והנה לא מסר יהושע לכל הזקנים והשופטים, כי אם לעתניאל בן קנז, הוא ובית דינו, וכן דור אחר דור. והנה עתניאל, ראש השופטים, שפט את ישראל ארבעים שנה והוא הראוי לעמוד במקום יהושע, כאמרם ז”ל (מסכת תמורה טז ע”א בשינוי) עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע, ועד שלא שקעה שמשו של יהושע זרחה שמשו של עתניאל בן קנז, ולהורות על מעלת זה האיש ופלפולו, כאמרם ז”ל (תמורה שם) שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של יהושע בן נון, והחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו. ועל כן נתן לו כלב את עכסה בתו לאשה, שכל הרואה אותה היה כועס על אשתו כדאיתא בתמורה (שם). הנה כך באר מעלת המקבל השלישי. ואח”כ קבלוה זקן אחר זקן עד ראש בעלי הקבלה והם הנביאים.

      כג.      מחזור ויטרי סימן תכד

ויהושע לזקנים. ועל ידי יהושע נמסרה לזקנים. הם שופטים שעמדו לישראל עד שמלך שאול וקורא אותם זקנים. שכן דרך למנות זקנים על הציבור. דכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. ומצינו שיהושע מסרה לזקנים שהיו רודים ושוטרים את ישראל. כדכתיב ויעבדו העם את ה’ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו וגומר. ואותם זקנים מסרוה לשופטים שאחריהם שהיו זקנים. וכל אחד מהזקנים והשופטים מסר לחבירו: והא לך סדר השופטים. עתניאל. אהוד. שמגר. ברק. גדעון. אבימלך. תולע. יאיר הגלעדי. פנחס. יפתח. אבצן. זה בעז. אלון. עבדון. מנוח. שמשון:

      כד.      הקדמה ליד החזקה לרמב”ם

ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה. וזקנים רבים קבלו מיהושע. וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס. ושמואל קיבל מעלי ובית דינו. ודוד קיבל משמואל ובית דינו.

ובכן, רמב”ם מדלג על שלשלת הקבלה של השופטים ואומר באופן כללי: “וזקנים רבים קבלו מיהושע”. זאת משום שרציפות מסירת תושב”ע הושגה ע”י פנחס שהאריך ימים: “וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס”.

     כה.      סדר עולם רבה פרק יב

יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמנה שנה, “ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון וגו’, ויקברו אותו וגו’, ויעבד ישראל את ה’ וגו’ אשר האריכו ימים” (יהושע פכ”ד לא), ימים האריכו ולא שנים, ואחריו עתניאל בן קנז ארבעים שנה, צא מהן שני שעבוד של כושן רשעתים, שמנה שנים, (שופטים פי”ח ל), ובימיו היתה פילגש בגבעה, וגו’, ואחריו אהוד בן גרא שמנים שנה, יצא מהם שני שעבוד עגלון מלך מואב שמנה עשרה שנה, בימיו היה שמגר בן ענת, בסוף ימיו, אותו הפרק בימי עגלון היה “ויהי בימי שפט השפטים וגו’, ושם האיש אלימלך וגו'”. אחריו דבורה וברק בן אבינעם ארבעים שנה, צא מהן שני שעבוד ליבין וסיסרא ב’ שנים, “ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה’ ויתנם ה’ ביד מדין שבע שנים” (שם פ”ו א), וארבעים שנה של גדעון ושבע שני מדין לא עלו מתוכן, “וישר אבימלך על ישראל שלש שנים” (שם פ”ט כב), “ויקם אחרי אבימלך להושיע את ישראל תולע בן פואה וגו’, וישפט את ישראל עשרים ושלש שנה” (שם פ”י א), אחריו יאיר הגלעדי שתים ועשרים שנה, צא מהן שנה אחת שעלתה לזה ולזה, “ויחר אף ה’ בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון, וירעצו וירצצו את [בני] ישראל וגו’ שמנה עשרה שנה” (שם פ”י ז-ח), עד השנה השנית ליפתח, וכו’, עשה יפתח ו’ שנים, אבצן מבית לחם ז’ שנים, צא מהן שנה אחת שעלתה לזה ולזה, “ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה’ ויתנם ה’ ביד פלשתים ארבעים שנה” (שם פי”ג א), עשרים שנה בימי יפתח, ועשרים בימי שמשון. עלי פרנס את ישראל ארבעים שנה, ויום שמת בו עלי, ויטש משכן שלו וגו’, וימאס באהל יוסף וגו’.

שלשלת  הדורות

נביאים

למה חילק התנא תקופת בית ראשון לשתי תקופות: זקנים ונביאים? מבחינה היסטורית, החלוקה היא ברורה, עד ימיו של שמואל בני ישראל הונהגו ע”י שופטים – זקנים, ובימיו חל מעבר לשלטון המלכים. אבל מבחינת מסירת התורה, לא כל כך ברור, מה התחדש בתקופת הנביאים לעומת תקופת השופטים? וכי השופטים שלפני תקופת שמואל לא היו נביאים, ולא דבר עמם ה’?

      כו.      רבי מתתיה היצהרי על אבות פרק א משנה א

ואחשוב בזה אחד משלשה טעמים. אם שלא נפרצה הנבואה בזמנם עד שבא שמואל שנאמר בהתחלת נבואתו אין חזון נפרץ (שמואל א ג, א). או שלא נכתבה נבואתם לפי שלא הוצרכה לדורות כדאיתא בפ”ק דמגלה (יד ע”א). או אחשוב שהיתה מעלתם כל כך גדולה, שלא היו צריכים להתפרד משאר האנשים בעבור התבודדותם לנבואה ולזה תארם בשם זקנים. ואולם משמואל ואילך אם לחסרון מזגם אם לחסרון דורם היו צריכין להתפרד מהם להכין נפשם לנבואה, ולזה יתוארו כנביאים.

      כז.      מחזור ויטרי סימן תכד

וזקינים לנביאים. ונביאים התקבלו זה מזה: וזה סדרן של נביאים. עלי שמואל. גד. שמעיה. עדו. אחיה השילוני. אליהו. אלישע. מיכיהו. עובדיה. יונה. מיכה המורשתי. יואל. נחום. חבקוק. צפניה. ירמיה. יחזקאל. ישעיה. חולדה. חגי. זכריה. ומלאכי: ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

      כח.     רמב”ם. הקדמה ליד החזקה

וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס. ושמואל קיבל מעלי ובית דינו. ודוד קיבל משמואל ובית דינו. ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה ולוי היה ושמע ממשה והיה קטן בימי משה והוא קיבל מדוד ובית דינו. ואליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו. ואלישע קיבל מאליהו ובית דינו. ויהוידע הכהן קיבל מאלישע ובית דינו. וזכריה קיבל מיהוידע ובית דינו. והושע קיבל מזכריה ובית דינו. ועמוס קיבל מהושע ובית דינו. וישעיה קבל מעמוס ובית דינו. ומיכה קיבל מישעיה ובית דינו. ויואל קיבל ממיכה ובית דינו. ונחום קיבל מיואל ובית דינו. וחבקוק קיבל מנחום ובית דינו. וצפניה קיבל מחבקוק ובית דינו. וירמיה קיבל מצפניה ובית דינו. וברוך בן נריה קיבל מירמיה ובית דינו. ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך בן נריה ובית דינו. בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה. השגת הראב”ד: ואחיה השילוני וכו’. אמר אברהם אין זה נכון, אלא שהיה אחיה השילוני מבית דינו של דוד

לימוד התורה וקיומה בתקופת בית ראשון

מלימוד שטחי בספר שופטים ובספר מלכים, נוצר לפעמים רושם שבתקופות השפל הרוחני, עם ישראל כולו עבד עבודה זרה ועזב את התורה. אמנם רושם זה מוטעה מכמה סיבות.

• ראשית, יש לדעת שתוכחות הנביאים נאמרו הרבה פעמים בהכללות, כאשר הוכיחו רבים על חטאי יחידים.

     כט.     יחזקאל פרק כ פסוק י”ג

וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם.

מדברי הנביא נראה שעם ישראל כולו חלל שבת במדבר, אבל אנו מוצאים רק שני מקרים כאלה בכל התורה כולה:

       ל.       שמות פרק טז פסוק כ”ז – כ”ח

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי:

      לא.      במדבר פרק טו פסוק לב

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת

עוד דוגמה בולטת אפשר למצוא בדברי ה’, המצביעים על סיבת חרון אפו, וכשלון כיבוש העיר עי בזמן כניסתם לארץ ישראל:

      לב.      יהושע פרק ז יא

חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם:

נראה שכל בני ישראל מעלו בחרם, בזמן שאנו יודעים שרק עכן לבדו מעל.

באותה מידה צריך להתיחס לתוכחות הנביאים על חטא ע”ז, שפשה בעם בשתי תקופות, בימי השופטים, ובמלכות עשרת השבטים, בימי בית ראשון. הנה, אחאב מתואר כאחד מגדולי הרשעים: “רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה’ אשר הסתה אתו איזבל אשתו” (מלכים א פכ”א, כה), וגם חז”ל אמרו במס’ סנהדרין (צ’, ע”א): “שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה”. יש להניח שבתקופת מלכותו עבודה זרה הכתה שורש חזק בישראל, וכולם עזבו את התורה, וכדברי אליהו הנביא:

      לג.      מלכים א פי”ט, י

ויאמר קנא קנאתי לה’ אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה:

אמנם אחרי מפלתו של אחאב וביתו, יהוא ביקש לטהר את ארצו מעבודה זרה ולהשמיד את כל עובדי הבעל, וכך מספר הנביא:

      לד.      מלכים ב פרק י

וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם לְבָבֶךָ וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב יֵשׁ וָיֵשׁ תְּנָה אֶת יָדֶךָ וַיִּתֵּן יָדוֹ וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל הַמֶּרְכָּבָה: וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה’ וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ בְּרִכְבּוֹ. וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר ה’ אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ. וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה. וְעַתָּה כָל נְבִיאֵי הַבַּעַל כָּל עֹבְדָיו וְכָל כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי אִישׁ אַל יִפָּקֵד כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל כֹּל אֲשֶׁר יִפָּקֵד לֹא יִחְיֶה וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל. וַיֹּאמֶר יֵהוּא קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל וַיִּקְרָאוּ. ויִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ כָּל עֹבְדֵי הַבַּעַל וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא בָא וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה וכו’ וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בֵּית הַבָּעַל וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל חַפְּשׁוּ וּרְאוּ פֶּן יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי ה’ כִּי אִם עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם. וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת וְיֵהוּא שָׂם לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִן הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל יְדֵיכֶם נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים בֹּאוּ הַכּוּם אִישׁ אַל יֵצֵא וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים וַיֵּלְכוּ עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל וכו’ וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל:

הנה, שמונים חיילים בלבד השתלטו על כל עובדי הבעל והרגום, א”כ ברור שבבית הבעל היו לא יותר מכמה מאות איש. אילו היו שם כמה אלפים, אפילו לא חמושים, הם היו מוחצים את שמונים החיילים. והרי הכתוב מדגיש שבאו כולם וגם מלאו את בית הבעל מפה אל פה – מזה נראה שגם המבנה של בית בעל היה די צנוע בממדיו.

• שנית, לפנינו כמה מקראות, המצביעים על לימוד התורה וקיומה

      לה.     שמואל ב פרק יא פסוק ב’-ד’

וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ:

הנה, רואים בפסוק, שבני ישראל, שמרו דיני טומאה וטהרה.

      לו.       מלכים ב פרק כג

(טו) וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה: (טז) וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר ה’ אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

הנה, יאשיהו היה בטוח שאם יטמא את המזבח בבית אל, אנשים לא יבואו להקריב שם לעגל, כיון שלא ירצו להפסיד את הטהרות שלהם! כך, באופן קצת מוזר בשבילנו, שיתפו בני ישראל עבודה זרה עם הקפדה על קיום מצוות התורה, כדברי התוכחה של אליהו: “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים”.

ומה באשר ללימוד התורה? הנה תוכחות הנביאים:

      לז.      ירמיהו פרק ב ח

וכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה’ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ:

      לח.      ירמיהו פרק ט יא

מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה’ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ, עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה’ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ:

     לט.      מסילת ישרים פרק ה – בבאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם

ודוד אמר (תהלים קיט): ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, שאף על פי שרוב המלכים עסקם ודבורם בדברי גדולות והנאות, ודוד שהיה גם כן מלך, לכאורה תהיה לו לחרפה אם בהיותו בחברתם יהיה הוא מדבר בדברי מוסר ותורה, תחת ספרו מן הגדולות ומתענוגות בני אדם כמוהם, הנה לא היה חש לזה כלל ולא היה לבו נפתה בהבלים האלה אחרי שכבר השיג האמת, אלא מפרש ואומר: ואדברה בעדותיך נגד מלכים ואל אבוש.

       מ.       מסכת סנהדרין צ”ד, ע”ב

“והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך ועלו מעל צוארך וחבל עול מפני שמן” (ישעיהו י’) אמר רבי יצחק נפחא, חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מה עשה נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר, כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה, ועל אותו הדור הוא אומר, “והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן וגו'” (ישעיהו ז’) ואומר “והיה ביום ההוא יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית יהיה” (ישעיהו ז’) אף על פי שאלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית יהיה. רש”י: אף על פי שאלף גפן באלף כסף – שהן יקרים, שאין להם רוב כרמים – אפילו הכי לשמיר ולשית יהיה, שמניחין אותן לאבוד ומביירים[1] אותן, והיו עוסקין בתורה.

חורבן וגלות

     מא.     מלכים ב פכ”ד, יד

“והגלה את כל ירושלם, ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל, עשרת אלפים גולה, וכל החרש והמסגר לא נשאר, זולת דלת עם הארץ”:

     מב.      מסכת גיטין פ”ח, ע”א

דרש מרימר[2] מאי דכתיב “וישקוד ה’ על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה’ אלהינו” (דניאל ט’) משום דצדיק ה’ אלהינו, וישקוד ה’ על הרעה ויביאה עלינו? אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהגלה גלות צדקיהו, ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב ביה בגלות יכניה, “החרש והמסגר אלף”, חרש שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין, מסגר כיון שסוגרין שוב אינן פותחין.

רש”י שם: גלות צדקיהו – חרבות ירושלים שגלו כולם. גלות יכניה – הוא יהויכין קדמה לגלות צדקיהו אחת עשרה שנה וזו היא צדקה שמיהר והחריב ביתו כדי להגלות דורו של צדקיה לבבל בעוד שחכמי גלות יכניה קיימין שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם לפי שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה דכתיב בהו החרש והמסגר אלף. כיון שסוגרין – הלכה שהם סגורים בה שאינם יודעים להשיב לשואליהם שוב אין לה פותחין אחרים.

כך דאגה ההשגחה העליונה ששלשלת מסירת התורה לא תנותק. “החרש והמסגר” הובאו לבבל לא כשבויי מלחמה, הם שוכנו שם בכבוד וחיו בשלוה. כאשר הגולים מירושלים, דוויים וסחופים, הגיעו לבבל, מצאו בה גדולי תורה, שמהם אפשר היה ללמוד ולקבל תושב”ע. אם החורבן היה מתרחש כמה עשרות שנים מאוחר יותר, הם היו מוצאים בבבל רק את אבני המצבות של אותם גדולים.

שלשלת  הדורות

פרק ג’. אנשי כנסת הגדולה ותלמידיהם

       א.       מסכת מגילה ט”ז, ע”ב

אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה.

עזרא היה תלמידו של ברוך בן נריה, ורק אחרי שרבו נפטר, עלה עזרא לארץ ישראל לבנות את בית המקדש.

       ב.       מסכת אבות פ”א, א’

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

        ג.       ר’ עובדיה מברטנורא – מסכת אבות פרק א משנה א

לאנשי כנסת הגדולה – מאה ועשרים זקנים היו. זרובבל שריה רעליה מרדכי בלשן, שהיו בימי עזרא כשעלו מן הגולה בבית שני. ומכללם, חגי זכריה ומלאכי ונחמיה בן חכליה וחבריהם.

       ד.       מסכת יומא ס”ט, ע”ב

אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה, אתא משה, אמר, האל הגדל הגבור והנורא. אתא ירמיה ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו, לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר, נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו, לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו, אדרבה, זו היא גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו.

       ה.       תוספות יום טוב – מסכת אבות פרק א משנה א

ומסרה ליהושע – שכל מה שקבל מסר ליהושע. אבל במשה לא יוכל לומר שנמסרה לו כי לא נמסר לו כל התורה. שהרי שער החמשים לא נמסר לו כמאמרם ז”ל (ר”ה דף כ”א ע”ב) על ותחסרהו מעט מאלהים ולפיכך אמר אצלו שקבל כלומר כל מה שהיה ראוי לו לקבל קבל מסיני. כך פירשו המפרשים:

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה – לומר שאע”פ שלא כל הכנסיה היו נביאים, נמסרה להם התורה כולה כמו שנמסרה להקודמים להם, אבל מכאן ואילך שנתמעטו הדורות לא נמסרה כולה. אבל קבל כל אחד כפי כחו. ומ”מ התורה שבידו קבלה היא אצלו איש מפי איש עד משה רבינו ע”ה מסיני:

יש כאן מקום לשאלה: הרי ברור שאנשי כנסת הגדולה אמרו יותר משלושה דברים, א”כ נראה שהתנא הזכיר רק את אותם הדברים, שהיו שגורים על פיהם בגלל נחיצותם לדורם. א”כ, מה היה מיוחד בדורם, שהוצרכו להזהיר על המתינות, על גידול במספר התלמידים ועל עשיית סייג לתורה, היינו גזירות מדרבנן? האם יש הקשר בין שלושת הדברים?

        ו.        ספר דרך חיים (המהר”ל מפראג על פרקי אבות) – פרק א משנה א

הם היו אומרים ג’ דברים. יש לשאול למה אמרו אנשי כנסת הגדולה אלו ג’ דברים, ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, שאין ספק כי אנשים חכמים כמותם היה אפשר להם להוסיף חכמה ובינה עד אין שיעור. יש לך לדעת, כי ראו אנשי כנסת הגדולה שכבר התחיל השכל להיות פוחת והולך ולא הי’ ידם בחכמה, וכאשר הרופא רואה חולשה באחד מאבריו של חולה, אז הוא עושה לו תרופה עד שע”י התרופות שיתן לו, משלים מה שמקצר הטבע ממנו. ולפיכך כאשר ראו הכנסיי’ הגדולה התחלת החסרון בחכמה, באו לתקן החסרון, ומפני שבחסרון הידיעה והשכל בא השנוי בג’ דברים, האחד במשפטי’ שבין איש לחבירו, השני בדברי תורה השלישי במעשים וכו’. וכנגד תיקון הדין אמר הוו מתונים בדין, וכנגד תקון דברי תורה לברר דברי תורה אמר והעמידו תלמידים הרבה שעל ידי רבוי תלמידים תתברר התורה, וכנגד שלא יבא לעבור המצות במעשה אמרו ועשו סייג לתורה, כי כאשר יש סייג לתורה זהו תקון המצות המעשיי’… ועוד, אלו שלשה דברים כלם הם בשביל חסרון השכל, שהתחיל הדור להתמעט מן החכמה, וחלקי החכמה הם שלשה והם חכמה ובינה ודעת שהם נזכרים בכל מקום בכתוב, וכאשר ראו חסרון הדור בחכמה באו אנשי כנסת הגדולה ותקנו כל שלשתן, דהיינו החסרון שיש בחכמה והחסרון שיש בבינה והחסרון שיש בדעת כמו שהם כתובים בכתוב (שמות ל”א) “ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ובדעת”, ועוד כתיב (משלי ג’) “ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו”. ותמצא בני אדם שהם טועים בחכמה שסברתם הפך הסברא האמיתית, ויש בני אדם אף כי יש להם סברא ישרה ונכונה, וכאשר הם באים להבין דבר מתוך דבר על ידי פלפול יש להם חסרון, והראשון נקרא חכמה שהוא סברת הלב, והשני הוא הפלפול ונקרא בינה שמוציא דבר מתוך דבר על ידי פלפול, ויש בני אדם חסרים דעת שאין יודעים דבר. וכנגד זה הזהיר על אלו ג’ דברים, כי הדין תולה בסברא בלבד ואין לך דבר יותר בחכמה כמו הדין כו’, וצריך להזהיר שלא יבא לטעות בסברת הלב, ולפיכך אמר הוו מתונים בדין. וכנגד החסרון שמגיע בפלפול החכמה וזהו מדריגה אחרת, על זה אמר והעמידו תלמידים הרבה עד שלא יבא לטעות בפלפול החכמה. והשלישי לא תליא לא בסברא ולא בפלפול, רק כנגד מי שהוא נעדר הידיעה עד שאין לו ידיעה, ואם אין אתה עושה למי שהוא חסר הידיעה סייג לתורה הוא בא לעבור המצות, ועל זה אמר ועשו סייג לתורה, ואלו ג’ דברים הם כנגד החכמה ובינה ודעת שנזכרו בכל מקום ובאלו שלשה דברים תקון הכל.

        ז.        עזרא פ”ג, י-יג

ויסדו הבנים את היכל ה’ ויעמידו הכהנים מלבשים בחצצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה’ על ידי דויד מלך ישראל: ויענו בהלל ובהודת לה’ כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה’ על הוסד בית ה’:  ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול: ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק:

       ח.       פסיקתא רבתי (מהדורת איש שלום) פיסקא לה – רני ושמחי

מפני מה מחצה בוכים ומחצה שמחים, אלא זקינים שראו בכבוד הבית הזה ששרתה בו שכינה וראו הבית האחרון שלא שרתה בו שכינה היו בוכים, אבל בניהם שלא ראו בכבוד הבית הראשון וראו בבניין של בית האחרון היו שמחים, לכך נאמר “ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות… ורבים בתרועה בשמחה להרים קול וגו'”.

ובכן, השכינה לא שרתה בבית שני. לעומת זאת, תקופת בית שני היא תקופת פריחתה וזוהרה של תורה שבעל פה.

       ט.       פרקי היכלות רבתי, פרק כח אות ג:

אמר ר’ ישמעאל כך אמר ר’ עקיבא משום ר’ אליעזר הגדול מיום שנתנה תורה עד שנבנה הבית האחרון תורה נתנה; הדרה, יקרה, גדולתה וכבודה, ותפארתה, אימתה, פחדה ויראתה, עשרה, גאותה וגאונה, עוזה ועזוזה, וכבודה לא נתנו – עד שנבנה בית אחרון לא שרתה בה שכינה:

הקב”ה לא החזיר את שכינתו אחרי חורבן בית ראשון ובנייתו של בית שני. אבל הוא גילה את כל היופי, את הדרה ועשרה של תורה שבעל פה.

        י.        מסכת אבות פ”א, ב’

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים:

שרשרת נוצרת, כאשר טבעת אחת מחברת בין שתי טבעות אחרות. כך גם בשרשרת הדורות: תמיד יש בה חוליות המקשרות בין הדורות: אלה שהיו הכי צעירים בדורם והאריכו ימים בדור הבא. כזה היה שמעון הצדיק, שהיה “משירי כנסת הגדולה”.

      יא.      מסכת יומא ל”ט, ע”א

תנו רבנן ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה. והיה אש של מערכה מתגבר ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים כדי לקיים מצות עצים, מכאן ואילך פעמים מתגבר פעמים אין מתגבר, ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כולו. ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר, מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים.

      יב.      מסכת יומא ס”ט, ע”א

בעשרים וחמשה בטבת יום הר גרזים הוא דלא למספד, יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם, באו והודיעו את שמעון הצדיק, מה עשה לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר, כיון שעלה עמוד השחר אמר להם מי הללו, אמרו לו יהודים שמרדו בך, כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה, כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו, אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי.

       יג.      מסכת אבות פ”א, ג’

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:

      יד.      מסכת אבות פ”א, ד’

יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם:

      טו.      בראשית רבה (וילנא) פרשת תולדות פרשה סה

יקום איש צרורות היה בן אחותו של ר’ יוסי בן יועזר איש צרידה, והוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטבלא[3], אמר לו חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך[4], אמר לו ר’ יוסי אם כך למכעיסיו ק”ו לעושי רצונו, אמר לו עשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של עכנאי הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין

      טז.      מסכת אבות פ”א, ו’, ח’, י’

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם וכו’: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם וכו’, שמעיה ואבטליון קבלו מהם וגו’:

       יז.       מסכת חגיגה ט”ז, ע”א, ע”ב

משנה. יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסף בן יוחנן אומר לסמוך (רש”י: ביום טוב, וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל[5]) יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך ניתאי הארבלי אומר לסמוך יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך שמעון בן שטח אומר לסמוך שמעיה אומר לסמוך אבטליון אומר שלא לסמוך הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם נכנס שמאי שמאי אומר שלא לסמוך הלל אומר לסמוך, הראשונים היו נשיאים ושניים להם אבות בית דין.

גמרא תנו רבנן שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך (הראשונים) היו נשיאים ושניים להם אבות בית דין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים יהודה בן טבאי אב בית דין ושמעון בן שטח נשיא. מאן תנא להא דתנו רבנן אמר רבי יהודה בן טבאי אראה בנחמה[6] אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון, אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח. כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג והיה קולו נשמע וכו’.

      יח.      דברים רבה (מהדורת וילנא) פרשת עקב פרשה ג

מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד, הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצוארו, אמרו לו רבי (משלי י) “ברכת ה’ היא תעשיר” א”ל ר”ש בן שטח חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי, הלך והחזירה לאותו ישמעאלי וקרא עליו אותו ישמעאל ברוך ה’ אלהי שמעון בן שטח.

במעשה הזה התגלה יחסו של רבי שמעון בן שטח לאמת ולממון. במעשה אחר מתגלה אומץ לבו ועמידתו איתנה על עקרונות התורה מול בעלי שררה.

      יט.      מסכת סנהדרין י”ט, ע”א

עבדיה דינאי מלכא קטל נפשא[7], אמר להו שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדוננו, שלחו ליה עבדך קטל נפשא שדריה להו, שלחו ליה תא אנת נמי להכא[8] והועד בבעליו אמרה תורה, יבא בעל השור ויעמוד על שורו, אתא ויתיב, אמר ליה שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר “ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'”, אמר לו לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חבריך, פנה לימינו כבשו פניהם בקרקע נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע, אמר להן שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם יבא בעל מחשבות ויפרע מכם, מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו.

       כ.       מסכת קידושין ס”ו, ע”א

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר, וכיבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל, אמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו, והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך לבם של פרושים עליך, ומה אעשה הקם להם בציץ שבין עיניך, הקים להם בציץ שבין עיניו, היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך, ינאי המלך, רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן, שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ויבוקש הדבר ולא נמצא, ויבדלו חכמי ישראל בזעם, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך, ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו, ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך? ומה אעשה? אם אתה שומע לעצתי רומסם, ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. אמר רב נחמן בר יצחק מיד נזרקה בו אפיקורסות, דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מאי, מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם[9], עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה.

העימות הראשון בין ינאי המלך ושמעון בן שטח, היה אישי, אך בעימות האחרון ראה המלך את כל חכמי התורה אחראים על פגיעה בכבודו, ולכן טבח בהם ללא רחם. כתוצאה מזה, בממלכת יהודה פרצה מלחמת אזרחים, בה לחמה מפלגת הפרושים, שתמכה בחכמי התורה, נגד צבאו של המלך.

      כא.     מסכת סוטה מ”ז, ע”א

כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן[10] שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה, ר’ יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים. כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח, מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי, בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה, אמר שמע מינה הוה ליה שלמא. כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא וכו’.

      כב.      מסכת גיטין נ”ז, ע”א

מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, מאן אינון [מי אלו], שמעיה ואבטליון.

      כג.      מסכת יומא ע”א, ע”ב

מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש [במוצאי יום כיפור], והוו אזלי כולי עלמא בתריה כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן ייתון בני עממין[11] לשלם, אמרו ליה ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן[12].

      כד.      מסכת אבות פ”א משנה יב

הלל ושמאי קבלו מהם, הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה:

     כה.      מס’מסכת יומא ל”ה, ע”ב

אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא, הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג.

      כו.      מסכת פסחים ס”ו, ע”א

פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, שלחו וקראו לו, אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת, אמרו לו מנין לך אמר להם נאמר “מועדו” בפסח ונאמר “מועדו” בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת, ועוד קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש, ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח, התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו, רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.

גדולתו של הלל, שהביאה להתמנותו לנשיא ישראל, לא התבטאה ביכולתו לדרוש את התורה, אלא בכך שקבל מרבותיו את הדרשות הללו, שהרי זה מה שהוא אמר לחכמים: “מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם וכו’ שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון”. גם סיום הסיפור מוכיח זאת בעליל: “ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון”!

      כז.      אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק כט

מעשה באחד שבא להכעיס הלל הזקן, המתין לו עד שישן, התחיל דופק ואומר מי כאן הלל. א”ל מה לך. א”ל שאלה יש לשאול. עמד ופתח לו. נתעטף וישב לו. שאלתך מה. א”ל שכחתי. א”ל הזהר ברוחך. א”ל מפני מה זנבה של פרה ארוך ושל חמור קצר. א”ל שאלה גדולה שאלת. א”ל מפני שהחמור נושא אוכף על בשרו ואין זנבו מגיע אלא עד חצי יריכו. בשר הפרה מגולה וזנבה ארוך ומשמשה עמו על כל בשרה. א”ל יש לך שאלה אחרת. א”ל לאו. עמד והלך לו. עלה וישן לו. כיון שישן התחיל דופק ואמר מי כאן הלל. א”ל מה לך. [א”ל] שאלה. עמד ופתח [לו] נתעטף וישב לו. א”ל אמור שאלתך. א”ל שכחתי. א”ל הזהר ברוחך. א”ל מפני מה ראשיהם של בבליים ארוכים ושל בני מדינה זו מגולגלים. א”ל שאלה גדולה שאלת. א”ל מפני שאין במקומן עריסות וכל ימיו מתגדל על חיק אמו. ושל בני מדינה זו כיון שהיא יולדת אותו היא נושאת ונותנת אותו בתוך העריסה ראשיהן נעשין מגולגלים. ולפיכך ראשן של בבליים ארוכים ושל בני מדינה זו מגולגלים. א”ל יש לך שאלה אחרת. א”ל לאו. עמד והלך לו. עלה וישן לו. התחיל דופק ואומר מי כאן הלל. א”ל מה לך. א”ל שאלה. עמד ופתח לו נתעטף וישב לו. א”ל אמור שאלתך. א”ל שכחתי. א”ל הזהר ברוחך. א”ל מפני מה פרסות רגליהם של בני אפריקה רחבות מכל בני אדם. א”ל שאלה גדולה שאלת. א”ל שמקומם בין בצעי המים והן מהלכין ביום ובלילה בתוך המים פרסותיהן מתפרטות מן המים לפיכך הם רחבות מכל בני אדם. א”ל יש לך שאלה אחרת. א”ל לאו. עמד והלך לו. עלה וישן לו. התחיל דופק מי כאן הלל. א”ל מה לך. א”ל שכחתי. א”ל הזהר ברוחך. א”ל מפני מה עיניהם של תרמודים צרות מכל בני אדם. א”ל שאלה גדולה שאלת מפני שהן סמוכין למדבר והרוח זורה את החול על פניהם ועיניהם מתמלאות מים עליהם. א”ל יש לך שאלות אחרות. א”ל לאו. הלך לישון. התחיל צווח ואומר אוי לי מפניך הלל אוי לי מפניך. א”ל מה לך. א”ל ענותנותך גרמה לי שאפסיד ארבע מאות דינר. א”ל מוטב לך שתפסיד ארבע מאות דינר על ארבע מאות דינר ואל יקרא הלל קפדן אפילו שעה אחת לפני המקום:

      כח.     מסכת שבת ל”א, ע”א

תנו רבנן מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו כמה תורות יש לכם, אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר לו שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב, גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל, גייריה, יומא קמא אמר ליה א”ב ג”ד, למחר אפיך ליה [שינה את שמות האותיות], אמר ליה והא אתמול לא אמרת לי הכי, אמר לו לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי. שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל, גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

     כט.     מסכת אבות פ”א משנה טו

שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:

שלשלת  הדורות

פרק ד’. תקופת התנאים

       א.       מסכת שבת ט”ו, ע”א

תניא הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה.

       ב.       אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יד

רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. שמונים תלמידים היו להלל הזקן שלשים מהן ראויין שתשרה שכינה עליהן כמשה רבינו אלא שאין דורן ראוי לכך. שלשים מהן ראויין לעבר שנה ועשרים בינונים. גדול שבכולם יונתן בן עוזיאל קטן שבכלן רבן יוחנן בן זכאי: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות ותוספתות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכל המדות של חכמים וכל דבר ודבר שבתורה לא הניח שלא למד לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (משלי ה’ כ”א):

        ג.       מסכת ברכות י”ז, ע”א

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.

       ד.       מסכת גיטין נ”ו, עמוד א’-ב’

אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה תא בצינעא לגבאי, אתא, א”ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא, א”ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי, א”ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא, א”ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לרגשן בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא[13] עביד הכי, נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר כי מטו לפיתחא בעו למדקריה, אמר להו יאמרו רבן דקרו, בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק, כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא, א”ל מיחייבת תרי קטלא חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי, א”ל דקאמרת לאו מלכא אנא איברא מלכא את דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך, דכתיב “והלבנון באדיר יפול” (ישעיהו י, לד) ואין אדיר אלא מלך דכתי’ “והיה אדירו ממנו וגו'” [ירמיהו ל, כא] ואין לבנון אלא ביהמ”ק שנאמר “ההר הטוב הזה והלבנון” [דברים ג, כה], ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא בריוני דאית בן לא שבקינן, אמר ליה אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון, אישתיק, קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל” [ישעיהו מד, כה] איבעי ליה למימר ליה שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן לה[14], אדהכי אתי פריסתקא [שליח] עליה מרומי אמר ליה קום דמית ליה קיסר ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא, הוה סיים חד מסאני בעא למסיימא לאחרינא לא עייל בעא למשלפא לאידך לא נפק[15], אמר מאי האי, אמר ליה לא תצטער שמועה טובה אתיא לך דכתיב “שמועה טובה תדשן עצם” [משלי טו, ל], אלא מאי תקנתיה ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה ולחליף קמך[16], דכתיב “ורוח נכאה תיבש גרם” [משלי יז, כב], עבד הכי עייל, אמר ליה ומאחר דחכמיתו כולי האי עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי, אמר ליה ולא אמרי לך? אמר ליה אנא נמי אמרי לך, אמר ליה מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא אלא בעי מינאי מידי דאתן לך אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק[17] קרי עליה רב יוסף ואתימא רבי עקיבא “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל” (ישעיהו מד, כה), איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי.

רבן יוחנן בן זכאי בקש להציל את מה שאפשר להציל. המצביא הרומאי בודאי נדהם מבקשותיו הצנועות. הוא לא העלה על דעתו שבמילוי אותן הבקשות הוא הבטיח את שיקומו המהיר, וקיומו של עולם התורה עד היום הזה, ואילו רומי הגדולה תהפוך ברבות השנים, לנחלת הסטוריונים הנוברים בספרי דברי הימים. קיומו של עם ישראל הושתת על אותם האדנים, שהזכירם שמעון הצדיק: “על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”, וכנגדם בקש רבן יוחנן בן זכאי:

• תן לי יבנה וחכמיה – עמוד התורה
• שושילתא דרבן גמליאל, שהיא שלשלת המלוכה, עמוד גמילות חסדים, שהרי המלכים אמורים לדאוג לרווחתם של בנ”י
• רפואתו של רבי צדוק, שהיה עמוד העבודה בדורו

       ה.       מסכת ראש השנה ל’, ע”א

בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור.

אחרי החורבן, נטל רבן יוחנן בן זכאי על עצמו שתי משימות: לבסס את חיי התורה של עם ישראל ללא בית המקדש, ומאידך, להשריש בלב העם אמונה בגאולה העתידה ובבנין בית המקדש במהרה.

        ו.        גמרא, מסכת ראש השנה ל’, ע”א

ומנלן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא “כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה’, כי נדחה קראו לך, ציון היא דרש אין לה” (ירמיהו ל’, י”ז) – מכלל דבעיא דרישה.

ושיהא יום הנף כולו אסור מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח עכשיו נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר האיר מזרח התיר, השתא דאיכא עומר[18] עומר מתיר.

        ז.        מסכת עירובין י”ג, ע”ב

אמר רבי אבא אמר שמואל, שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל, וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.

במשך שנות המרד והמלחמה לא היתה אפשרות להכריע במחלוקות רבות בין בית שמאי לבית הלל. בסנהדרין שהקים רבן יוחנן בן זכאי ביבנה שאפו חכמים להגיע להכרעה.

       ח.       מסכת אבות פ”ב משנה ח

חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה[19] ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.

המשפיעים ביותר על עבודת הסנהדרין היו גדולי תלמידיו של ריב”ז, רבי אליעזר ורבי יהושע, שהוציאוהו מירושלים הנצורה, וגם רבן גמליאל, נצר לשלשלת של הלל הזקן.

       ט.       מסכת בבא מציעא נ”ט, ע”ב[20]

תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו, אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה, אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו, חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם, לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאתה בת קול ואמרה: “מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום”. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר, “לא בשמים היא” (דברים ל, יב). מאי לא בשמים היא, אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה “אחרי רבים להטות” (שמות כג, ב).

לא קל היה להכריע אריות, כמו רבי אליעזר ור’ יהושע. לשם כך לא פעם השתמש רבן גמליאל בסמכותו כנשיא הסנהדרין, על כך, במקורות שלפנינו.

        י.        משנה, מסכת ר”ה פ”ב משנה ח’, ט’

מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב, אמר רבי יוחנן בן נורי עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל, ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה, וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה, אמר לו ר’ יהושע רואה אני את דבריך: שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך, הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר, אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר “אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אתם” (ויקרא כ”ג) בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו… נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו, עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקבלת דברי:

במשנה זו מוזכר גם שמו של רבי עקיבא, תלמידם הגדול של רבי אליעזר ור’ יהושע.

      יא.      סדר תנאים ואמוראים חלק א

ור’ טרפון ור’ עקיבא ור’ ישמעאל קיבלו מר’ אליעזר ור’ יהושע.

      יב.      מסכת כתובות ס”ב, ס”ג

רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה אין איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה שמע אבוה אפקה מביתיה אדרה הנאה מנכסיה [הדיר אותה מנכסיו] אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב כי אתא אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי שמעיה לההוא סבא דקאמר לה עד כמה קא מדברת אלמנות חיים אמרה ליה אי לדידי ציית יתיב תרי סרי שני אחריני אמר ברשות קא עבידנא הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב, כי אתא אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי שמעה דביתהו הות קא נפקא לאפיה אמרו לה שיבבתא שאילי מאני לבוש ואיכסאי [אמרו לה השכנות, שאלי בגד יפה ותתלבשי לכבודו], אמרה להו “יודע צדיק נפש בהמתו” (משלי יב, ו), כי מטיא לגביה נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה הוו קא מדחפי לה שמעיה, אמר להו שבקוה שלי ושלכם שלה הוא, שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא אמר איזיל לגביה אפשר דמפר נדראי אתא לגביה, אמר לו אדעתא דגברא רבה מי נדרת?, אמר לו אפילו פרק אחד ואפילו הלכה אחת, אמר ליה אנא הוא נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה ויהיב ליה פלגא ממוניה.

       יג.      אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ו

מה היה תחלתו של ר’ עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום, אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים (איוב י”ד י”ט). מיד היה רבי עקיבא דן ק”ו בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א”ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לו לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע אמר להם רבותי פתחו לי טעם משנה. כיון שאמרו לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר אלף זו למה נכתבה. בית זו למה נכתבה. דבר זה למה נאמר. חזר ושאלן והעמידן בדברים:

      יד.      מסכת יבמות ס”ב, ע”ב

ר”ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא’ “בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים” (קהלתי י, ו). אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא ר”ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר”מ ור’ יהודה ור’ יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה.

הסיפור הזה, המוכר כל כך, מעורר שאלה: למה צריך אדם לדאוג שיהיו לו תלמידים? למה זה כ”כ חשוב, עד שאין לסמוך על תלמידים שלימד בצעירותו, וצריך ללמד גם בזקנותו? אם תלמידים באים לרב ללמוד – שילמד אותם, ואם לא באים, לכאורה לא צריך לרוץ אחרי תלמידים, עכ”פ, בהלכות תלמוד תורה לא מוזכרת חובה כזו! ותירץ הרב מבריסק שבזמנו של רבי עקיבא, כאשר תורה שבעל פה טרם נכתבה, היתה חובה על כל תלמידי חכמים, “מעתיקי השמועה” לדאוג שיהיו להם תלמידים, כדי שיוכלו להעביר להם את ידיעותיהם, והתורה לא תשתכח בדור הבא. היום, שתושב”ע נכתבה, אין חובה כזו, וע”כ לא הביאה הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה. במיוחד חלה חובה זו על גדול הדור, כמו רבי עקיבא, שידע כל התורה כולה, כמו שאמרו במס’ סנהדרין (פ”ו, ע”א): “וכולהו אליבא דרבי עקיבא”. הוא היה צריך לדאוג לתלמידים הגונים, אליהם יעביר את הלפיד. ובאמת, חמשת תלמידיו החדשים (רבותינו שבדרום) – הם עמודי המסורת, מהם הועברה התורה לרבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה.

      טו.      מסכת סנהדרין פ”ו, ע”א

אמר רבי יוחנן: סתם משנה רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא.

      טז.      ילקוט שמעוני תורה פרשת נשא רמז תשיא

רבי מאיר הוה יתיב ודריש בלילי שבתא הויא תמן חדא איתתא יתבא ושמעה ליה תותי מדרשא אמתינת עד דחסיל מה דדריש, אזלת לביתא אשכחה בוצינא טפי [ומצאה הנר כבה], אמר לה בעלה אן הוית, אמרה ליה אנא יתיבנא ושמעה דרושא, אמר לה לא כן וכן [לשון שבועה] את עיילת להכא עד דאזלת ורוקת באנפי דרושא. יתיבא שבתא קדמיתא תנייתא ותליתא אמרון לה מגירתא [שכנותיה] כדו אתון צהיבין [כמה אתם במריבה] אתינן עמך לגבי דרושא כיון דחמא יתהון ר”מ צפה ברוח הקדש אמר אית מנכון איתתא דחכימא למילחש בעינא אמר לה מגירתא כדו את אזלת ורוקת באנפיה ותשרי לבעליך, כיון דיתבא קמיה ואדחילית מיניה, אמרה ליה רבי לית אנא חכימא למילחש עינא, א”ל אפ”ה רוקי באנפי שבע זימנין ואנא מינשים [מתרפא]. ירקת באפיה ז’ זימנין, אמר לה איזילי ואמרי לבעליך אנת אמרי חדא זימנא ואנא ירקת ז’ זימנין, אמרו לו תלמידיו רבי כך מבזין את התורה לא הוה לך למימר לחד מינן למילחש לך, אמר להון לא דיו למאיר להיות שוה לקונו, דתני רבי ישמעאל גדול השלום ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו.

       יז.       מסכת שבת ל”ג, ע”ב

יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו, פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, רבי יוסי שתק, נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה, לציפורי שמעון שגינה יהרג.

אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא, כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי, כי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן, אזלו טשו במערתא, איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא, והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא, אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר, מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה.

נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם, חיזרו למערתכם. הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא, אמרי משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם, נפקו. כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון. אמר לו בני די לעולם אני ואתה, בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא [שני הדסים] ורהיט בין השמשות, אמרו ליה הני למה לך, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור, אמר ליה לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו.

בשנותיו האחרונות של רבי עקיבא, פרץ מרד בר כוכבא.

      יח.      תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד דף סח טור ד /ה”ה

תני אמר רבי יהודה בי רבי אלעאי ברוך רבי היה דורש “הקול קול יעקב והידים ידי עשו” (בראשית כז, כב) – קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של עשו בביתר. תני ר’ שמעון בן יוחי, עקיבה רבי היה דורש “דרך כוכב מיעקב” (במדבר כד, יז), דרך כוזבא מיעקב, רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא. אמר רבי יוחנן קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא, א”ר יוחנן שמונים אלף זוג של תוקעי קרנו’ היו מקיפין את ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות.

מהקטע האחרון נראה ברור שרבי עקיבא תמך במרד בר כוכבא ואפילו כינה את מנהיגו מלך המשיח. אמנם בהמשך יחסו השתנה.

      יט.      מסכת שמחות פרק ח

וכשנהרגו רבן שמעון ורבי ישמעאל, באה שמועה אצל רבי עקיבא ואצל רבי יהודה בן בבא, עמדו וחגרו מתניהם שקים, וקרעו את בגדיהם, ואמרו אחינו ישראל שמעונו, אילו טובה היתה באה לעולם תחילה, לא היו מקבלין אלא רבי שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שלסוף פורעניות גדולות עתידות לבוא לעולם, ולפיכך נסתלקו אלו מן העולם, הצדיק אבד ואין איש שם על לב, יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו.

מתוך מהלך המאורעות הבין רבי עקיבא שאין רצונו של הקב”ה להביא גאולה עתה, והמרד נידון לכשלון, שאחריו תבא תקופת גזירות קשות. האם לא נחפז רבי עקיבא קודם לקבוע שבר כוכבא הוא משיח, האם לא טעה בקביעתו? בשום פנים לא!

       כ.       רמב”ם מלכים פי”א הלכה ד

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’, הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנאמר “ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד” (דניאל יא, לה).

א”כ, רבי עקיבא קבע בצדק שבר כוכבא הוא בחזקת משיח, כיון שעסק בתורה ולחם מלחמות ה’, בהם כה הצליח בשלב הראשון, עד שגירש את הרומאים מארץ ישראל והתכונן לבנות את ירושלים ובית המקדש. ורק אח”כ התברר לרבי עקיבא שבר כוכבא – אינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו.

בעקבות דיכוי מרד בר כוכבא, השליטו הרומאים טרור בארץ. נראה שהפקידים החדשים למדו מטעויות העבר של אספסיאנוס קיסר, והפעם כוונו את עיקר מאמצי הדיכוי נגד לומדי תורה, שהם חוט השדרה של עם ישראל.

      כא.     תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף ט עמוד א

מני אחר? אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה. אמרין כל תלמיד דהוה חמי ליה משבח באוריתא [כל תלמיד שראה אותו שמצליח בתורה] הוה קטיל ליה, ולא עוד אלא דהוה עליל לבית וועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא [והיה רואה ילדים לפני הספרים] והוה אמר מה אילין יתבין עבדין הכא [מה אלו יושבים ועושים כאן] אומנותיה דהן בנאי אומנותיה דהן נגר אומנותיה דהן צייד אומנותיה דהן חייט [זה ראוי להיות אומנותו בנאי, וזה ראוי להיות אומנותו נגר, וזה אומנותו חייט] וכיון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון.

הרומאים הבינו שהמלט, המחבר את הטבעות של שרשרת הדורות, זה סמיכת זקנים – העברת רשות לדון מדור לדור, הנמשכת ממשה רבינו, שסמך את יהושע, עד ימיהם, ולכן עשו מאמצים ניכרים כדי להפסיק מסורת רצופה זו.

      כב.      מסכת סנהדרין י”ג, י”ד

תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה, מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים אמר רבי יוחנן מיסמך סבי… אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי בידא ממש סמכין ליה אמר ליה סמכין ליה בשמא קרי ליה רבי ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות… אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו שאילמלא הוא וכו’ בטלו דיני קנסות מישראל, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא, הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים ואלו הן רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע, רב אויא מוסיף אף רבי נחמיה, כיון שהכירו אויביהם בהן, אמר להן בניי רוצו, אמרו לו רבי מה תהא עליך, אמר להן הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים, אמרו לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל ועשאוהו ככברה.

הרומאים הצליחו להפסיק את הסמיכה. אחרוני המוסמכים היו חמשת תלמידיו של רבי עקיבא: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע (אולי אף רבי נחמיה). מהם למד רבי יהודה הנשיא, ראש חכמי ישראל בדור הבא ומסדר המשנה, כמובא במקורות דלהלן.

      כג.      מסכת עירובין י”ג, ע”ב

אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה[21] ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי, דכתיב “והיו עיניך ראות את מוריך” (ישעיהו ל, כ).

      כד.      מסכת מנחות י”ח, ע”א

אמר רבי כשהלכתי למצות מדותי [לשאל ספיקותיי], אצל ר’ אלעזר בן שמוע, ואמרי לה למצות מדותיו של ר’ אלעזר בן שמוע מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו.

     כה.      מסכת שבת קמ”ז, ע”ב

אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף עד שהיינו מגיעין אצל מעין שהיינו רוחצין בו.

      כו.      הקדמת הרמב”ם למשנה

וכאשר עבר הזמן אחריהם עד רבינו הקדוש ע”ה והיה יחיד בדורו ומיוחד בתקופתו, איש שכלל בו ה’ מן המדות הטובות והחסידות מה שזכהו בעיני אנשי דורו לקרותו רבינו הקדוש, והיה שמו יהודה, והיה בתכלית החכמה ורום המעלה, כמו שאמרו מימי משה ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד. והיה בתכלית הענוה ושפלות הרוח והרחקת התאות כמו שאמרו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. והיה צח לשון ובקי בשפה העברית יותר מכל אדם, עד שהיו החכמים ע”ה לומדין ביאור מלים שנסתפקו להם בלשון המקרא מפי עבדיו ומשרתיו, וזה מן המפורסמות בתלמוד. והיה לו מהעושר וההון עד שאמרו עליו אהריריה דרבי עתיר משבור מלכא. ולכן היטיב לחכמים ולתלמידים, וריבץ תורה בישראל, ואסף כל הקבלות והשמועות והמחלוקות שנאמרו מימות משה רבינו ועד ימיו, והוא בעצמו היה מן המקבלים, שהוא קבל משמעון אביו, מגמליאל אביו, משמעון אביו, מגמליאל אביו, משמעון אביו, מהלל אביו, משמעיה ואבטליון רבותיו, מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, מיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, מאנטגנוס איש סוכו, משמעון הצדיק, שקבל מעזרא, לפי שהוא היה משיירי כנסת הגדולה, ועזרא מברוך בן נריה רבו, וברוך בן נריה מירמיה, וכך קבל ירמיה בלי ספק מן הנביאים שקדמוהו, נביא מפי נביא עד הזקנים שקבלו מיהושע ממשה. וכאשר אסף כל הסברות והשמועות החל בחבור המשנה הכוללת ביאור כל המצות הכתובות בתורה, מהם “קבלות” מקובלות ממשה ע”ה, ומהם “למידיות” שלמדום על פי הדין ואין בהן מחלוקת, ומהם “למידיות” שנפלה בהם מחלוקת בין שני הדנים, וקבעם כפי מחלוקתם פלוני אומר כך ופלוני אומר כך, ואפילו יחיד החולק על רבים קבע דברי היחיד ודברי הרבים.

הנה, רמב”ם מונה שרשרת הקבלה של רבי יהודה הנשיא באופן שונה: “שהוא קבל משמעון אביו, מגמליאל אביו, משמעון אביו, מגמליאל אביו, משמעון אביו, מהלל אביו, משמעיה ואבטליון רבותיו”.

      כז.      הקדמת הרמב”ם למשנה – המשך

נמצא לפי הכללים שהקדמנו שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים.

החלק הראשון, הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות, וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם קבלתי כך וכך מסתלק כל וכוח.

החלק השני, הם הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני, ואין עליהם ראיה כמו שאמרנו, וגם זה ממה שאין בו מחלוקת.

החלק השלישי, הם הדינים שנלמדו באחת המדות, ובהם נופלת מחלוקת כמו שאמרנו, ונפסק בהם הדין כדעת הרוב לפי הכללים שהקדמנו, במה דברים אמורים כשהדבר שקול, ולכן אומרים אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. ולא תפול מחלוקת ומשא ומתן אלא בכל מה שלא שמענו בו קבלה, וכו’.

והחלק הרביעי הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה’ לעשותם באופן כללי באמרו ושמרתם את שמרתי, ובא בקבלה עשו משמרת למשמרתי. והם שקוראים אותם חז”ל גזרות. וגם בהם יש שתהיה מחלוקת, כגון שייראה לאדם לאסור כך משום כך, ואחר לא ייראה לו, וזה הרבה בתלמוד, ר’ פלוני גזר משום כך וכך ור’ פלוני לא גזר, וזוהי אחת מסבות המחלוקת, וכו’.

והחלק החמישי הם הדינים שנעשו בדרך העיון להסדרת הענינים שבין בני אדם, דבר שאין בו הוספה על דברי תורה ולא גרעון, או בענינים שהם מפני תקון העולם בעניני הדת, והם שקוראים אותם חכמים תקנות ומנהגות. ואסור לעבור עליהם בשום פנים הואיל והסכימה עליהם כל האומה, וכבר הזהיר שלמה ע”ה מלעבור עליהם ואמר ופורץ גדר ישכנו נחש, ותקנות אלה רבות מאד נזכרו בתלמוד ובמשנה, מהם בעניני אסור והתר, ומהם בעניני ממונות, ומהם תקנות שתקנו נביאים כגון תקנות משה ויהושע ועזרא כמו שאמרו משה תיקן להם לישראל שיהו שואלים ודורשין הלכות פסח בפסח, וכו’.

נמצא שכלל הדינים האמורים במשנה נחלקים לפי חמשה חלקים אלה. מהם פירושים מקובלים ממשה ויש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות. ומהם הלכה למשה מסיני. ומהם שנלמדו באחת המדות ובהם נפלה מחלוקת, ומהם גזרות, ומהם תקנות.

רבי יהודה הנשיא חי בתקופה יחסית שקטה, כאשר תמו המלחמות ונחלש הדיכוי של שלטון הרומאי. את תקופת השקט הקצרה הוא ניצל לכתיבת המשנה, שהיתה צורך השעה מחשש שגזירות, הדומות לאלו שהיו אחרי מרד בר כוכבא, ופיזור היהודים ברחבי העולם יכולים להביא לשכחת תורה שבעל פה. אמנם כדי לשמור את התורה משכחה היה צריך להתיר איסור כתיבת תושב”ע: “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”.

      כח.     איגרת רב שרירא גאון כיצד נכתבה המשנה

טז. ובכל השנים האלו נתפרשו כל ההלכות שהיו תלויות בכל המדרשות מפחדי ההפסד גדול שהיה בחרבן הבית והספקות שהיו להם באותן המהומות.

יז. ולא הוה חד מן הראשונים דכתב מדעם [כלום] עד סוף יומי דרבינו הקדוש.

יט. וכיון דחזא רבי דאיכא שנויא כולי האי בתנויי דרבנן, אף על גב דטעמיהו לחדא מילתא סלקין, חש דלא נפיש ואתי פסידא מינא דמלתא [וכיון שראה רבי שינויים גדולים בנוסח ההלכות שגרסו חכמים בעל פה, למרות שטעמם מכוון לאותו דבר, חשש שלא ירבו המחלוקות, ויבוא הפסד מזה], הואיל וחזא דקא ממעט לבא וקא מסתם מעין החכמה [ראה שמתמעטים הלבבות ונסתם מעין החכמה] ומסתלקא תורה, כי ההיא דאמר ר’ יוחנן בעירובין (נג, א) לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואמרינן מאן ראשונים – ר’ עקיבא, אחרונים – ר’ אלעזר בן שמוע.

כ. ואחסנוהו [ונתנו] לרבי מן שמיא דהוה ליה תורה וגדולה, והוי כייפין ליה מכל אתריה כלהו שני…, ושקטו רבנן ביומי דרבי מכל שמדא משום רחמנותא דאיכא בין אנטונינוס ורבי. ואסכים לתרוצי הלכתא [לסדר את ההלכות] כי היכי דלגרסי רבנן כלהו פה אחד ולשון אחד, ולא ליגרוס כל חד וחד לישנא לנפשיה…

     כט.     רש”י מסכת בבא מציעא דף לג ע”ב

עד ימיו של רבי, שנתן הקדוש ברוך הוא לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי, כדאמרינן בעבודה זרה (דף י ע”ב), ונחו מצרה, ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל, ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו, גרסה, ונתן סימנים: הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני, וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע, ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים, וסידרו המסכתות; דברי נזיקין לבדם, ודברי יבמות לבדם, ודברי קדשים לבדם, וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם, כדי לקבוע הלכה כמותם.

שלשלת  הדורות ממשה רבינו עד חתימת המשנה

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

.

פרק ה’. תקופת אמוראים

קשה לקבוע מה הוא הגבול בין תנאים לאמוראים, מפני שעינינו רואות בין אנשי אותו דור ממש, אלו נקראים תנאים ואלו אמוראים. לדעתו של הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי, בעל “דורות הראשונים”, דור אחרון של מקבלי המשנה אינו דורו של רבי יהודה הנשיא, כי אם דורם של רבי מאיר, רבי יהודה ורבי שמעון, תלמידיו של ר”ע. ההחכמים שלמדו אצלם ממש, נחשבים לתנאים, וע”פ קבלתם מר”ע נחתמה המשנה בסידור האחרון בימי רבי. אבל תלמידי תלמידיהם, כמו תלמידי רבי יהודה הנשיא, נחשבים לאמוראים, כגון רב.

שינוי בולט בין תקופת התנאים לתקופת האמוראים – מעבר של מרכז התורה מארץ ישראל לבבל. לדעת כמה מגדולי האחרונים, מאז שנחרב בית ראשון, נמצא עם ישראל בגלות, שנמשכת עד היום, וה”שיבת ציון” בזמן בית שני, היתה רק חזרה זמנית לארץ, שהרי השכינה לא שרתה בבית שני. למה הדבר דומה? לאדם שמוכרח לעבור לחו”ל: תחילה הוא נוסע לתקופה קצרה, כדי לראות אם יוכל להסתגל שם, ואם נראה לו שמוצא שם את מקומו, הוא חוזר הביתה כדי להכין לו מזוודות וצידה לדרך. כך שיבת ציון וימי הבית השני, היו, בעצם, חזרה זמנית, הדרושה כדי לארגן צידה לדרך בגלות הארוכה. הצידה הזו היא התורה שבעל פה, שצמחה, פרחה ושגשגה כל ימי בית שני עד שסודרה בתבנית יצוקה של ששה סדרי משנה. עכשיו המטען היה מוכן – עם מזוודות מלאות תורה, יצא עם ישראל לדרכו הארוכה בגלות. עם התורה הנצחית יעבור היהודי כשהוא נודד מארץ לארץ בארבע יבשות תבל, עד שישים פעמיו בחזרה אל הארץ המובטחת.

* * *

החוליה הראשונה של שלשלת אמוראים, הוא רב – כך כינו את רבי אבא, שנולד בבבל קרוב לשנת ג’ אלפים תתקט”ו ועלה לארץ ישראל יחד עם דודו הגדול, רבי חיא, כדי לקבל תורה מרבי יהודה הנשיא. זה היה בערך בשנת ג’ אלפים תתקל”ה. כעבור זמן קצר הפך רב לתלמידו המובהק של רבינו הקדוש.

       א.       מסכת חולין קל”ז, ע”ב

כי סליק איסי בר היני אשכחיה לר’ יוחנן דקא מתני ליה לבריה רחלים [היה מלמד את בנו משנה בחולין “חמש רחלים גוזזות מנה…”]. אמר ליה אתנייה רחלות א”ל כדכתיב רחלים מאתים. אמר ליה לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן. מאן ריש סדרא בבבל? אמר ליה אבא אריכא. אמר ליה אבא אריכא קרית ליה? דכירנא כד הוה יתיבנא אחר י”ז שורן אחוריה דרב קמיה דרבי[22] ונפקי זיקוקין דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי ומפומיה דרבי לפומיה דרב ולית אנא ידע מה הן אמרין ואת אבא אריכא קרית ליה?!

רבי גם צירף אותו לוועד שהכריע בעניני הלכה.

       ב.       מסכת גיטין נ”ט, ע”א

אמר רב אנא הואי במניינא דבי רבי ומינאי דידי מנו ברישא.

רב היה הצעיר שבחבורה, לכן בהצבעה שאלו אותו ראשון, כדין “מתחילין מן הצד”, היינו מהקטן[23]. בשלב מסוים החליט רב לחזור לבבל.

        ג.       מסכת סנהדרין ה’, ע”א

כי הוה נחית רב לבבל אמר ליה רבי חייא לרבי בן אחותי יורד לבבל, יורה [אם רב ראוי להוראה]? יורה. ידין? ידין. יתיר בכורות? אל יתיר.

לדעת בעל “דורות הראשונים”, חזרתו בימי רבי היתה זמנית, ואח”כ שוב עלה לא”י והיה שם עד שנת ג’ אלפים תתקע”ט[24] בערך. כאשר היה כבר בבבל, שמע על התפתחות שהביאה שינוי גדול, והיוותה קו פרשת המים בין תקופת תנאים לתקופת אמוראים.

ליד הנשיא תמיד פעלה ישיבה מרכזית, או, כפי קראו לה בבבל, מתיבתא. היא היתה שונה ממוסדות ישיבתיים המוכרים לנו היום. מתיבתא – זה מוסד שמלבד הרבצת התורה לתלמידים היו בו שבע שורות לכל גדולי הדור, שהיו מתאספים שם בזמנים קבועים ועסקו בהכרעת ההלכה לדורות הבאים.

       ד.       מסכת נדה י”ד, ע”ב

משתבח ליה רבי לרבי ישמעאל, ברבי יוסי ברבי חמא בר ביסא דאדם גדול הוא אמר לו לכשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא א”ל בעי מינאי מילתא בעא מיניה וכו’, אמר לו כדברי אבא (רבי יוסי) אימא לך או כדברי רבי אימא לך, א”ל כדברי רבי אימא לי, אמר רבי ישמעאל זהו שאומרין עליו דאדם גדול הוא, היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד [הלא רבי הוא תלמידו של רבי יוסי]? ור’ חמא בר ביסא סבר רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדי שמעתתיה.

ואין הכוונה כאן לתלמידים שיושבים לפני ראש הישיבה, שהרי גם לר’ יוסי היו תלמידים לרוב בישיבתו הפרטית, גם רבי עצמו למד בישיבתו של רבי יוסי. אבל יתרונו של רבי היה בכך שבמתיבתא שלו ישבו כל גדולי הדור.

אחרי פטירתו של רבינו הקדוש, המשיכה המתיבתא המרכזית להתנהל תחת הנהגת בנו רבן גמליאל ונכדו רבי יהודה נשיאה.  אבל במות הנכד – רבי יהודה נשיאה, בטלה המתיבתא, כיון שבנו כבר לא יכל לרכז את גדולי החכמים סביבו. מאז, בהעדר וועד של כל גדולי ישראל, לא התקבלו תקנות כלליות שמחייבות את כל העם, אלא “נהרא נהרא ופשטיה”.

כשנודע בבבל שמתיבתא המרכזית לפני הנשיא בארץ ישראל התבטלה, הוקמו שם מתיבתות חדשות. הראשון שהקים מתיבתא משלו, היה שמואל (שגם היה זמן מסוים במתיבתא של רבי יהודה הנשיא) בנהרדעא, ואח”כ גם רב פתח מתיבתא השניה בסורא, וקבע בה סדרי לימוד שהיו מוכרים לו מארץ ישראל.

       ה.       ספר הקבלה להראב”ד

הדור הראשון רב ושמואל. ירד רב לבבל בסוף ימי רבינו הקדוש בשנת ג’ תתקע”ט ומצא בבבל ר’ שילא, והיה רב עניו מאוד ולא רצה להמנות ראש ישיבה כל ימי ר’ שילא עד שנפטר, ועוד לא רצה להיות לראש בנהרדעא במקומו של שמואל, והלך לסורא היא מתא מחסיא, והיה שם לראש עד שנפטר בשנת ארבעת אלפים וג’, ובאו בני ישיבתו לשמואל ונפטר שמואל בשנת ד’ אלפים עשרה. והיה חכם גדול בכל חכמת יונית מוסיף על תורתו.

        ו.        איגרת רב שרירא גאון רבנן סבוראי

ולא אצטבי רב למהוי רישא עליה ולאותוביה לשמואל קמיה, ואף שמואל לא אצטבי למהוי רישא עליה דרב ולאותוביה לרב קמיה, דהוה קשיש רב משמואל טובא, כו’ ומשום הכי שבקיה רב לשמואל בנהרדעא דהוא דוכתיה והוא מקום תורה, ואתרחק לדוכתא דלא הוה ביה תורה והוא סורא דהיא מתא מחסיא, והון ישראל נפישי התם ואפילו אסור והתר לא הוו ידעי, ואמר רב איתיב הכא כי היכא דלהוי תורה בהאי דוכתא, כי ההוא מעשה דמפורש בפ’ כל הבשר (חולין קי, א), וכו’, וכניף התם תלמידים טובא ורבץ שם תורה הרבה וקבע שם בית דין. והוו בבבל שני בתי דינין גדולים חד בנהרדעא שהיה כבר, וחד בסורא דקבעיה רב, וכו’, והוין להו לרב ושמואל תרתין מתיבתא.

רב לא רצה להשאר במרכז התורה בנהרדעא, בדרום המדינה, בגלל ששם גר שמואל, ולדעתו של רב, ראשות המתיבתא במקום היתה שייכת לו, וכן שמואל לא רצה להיות הראש במקומו של רב. לכן רב עזב את שמואל בנהרדעא שהיה מקום תורה, ונדד לצפון המדינה (סביבות בגדד של היום), מקום שהיה מדבר שממה מבחינה רוחנית, ושם קבע מושבו בעיר סורא. והיו שם הרבה מישראל, ולא ידעו אפילו הלכות פשוטות של איסור והתר. ודוקא שם רב התיישב כדי שתהיה תורה באותו מקום, וכינס שם הרבה תלמידים, ולימד אותם הרבה תורה, וקבע שם בית דין.

        ז.        מסכת חולין ק”י, ע”א

רב איקלע לטטלפוש, שמעה לההיא איתתא דקאמרה לחבירתה ריבעא דבשרא כמה חלבא בעי לבשולי אמר לא גמירי דבשר בחלב אסור איעכב וקאסר להו כחלי.

מתוך מה ששמע רב בעיר טטלפוש שבצפון בבל, הבין שבני המקום לא שמעו על איסור בשר בחלב, לכן, כדי לגדור את הפרצה, רב אסר להם אפילו את הכחל.

רב קבע סדרי לימוד במתיבתות בבבל בדומה למה שהיה נהוג במתיבתות אצל הנשיאים בארץ ישראל. גם בישיבה שלו היו שבע שורות לכל גדולי החכמים, שהיו מתאספים שם בזמנים קבועים ועסקו בהכרעת הלכה לדורות הבאים.

       ח.       מסכת ברכות ל”ה, ע”ב

אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא.

רבא, שהיה ריש מתיבתא בדורות מאוחרים יותר, הקפיד על תלמידי החכמים שלא יבואו למתיבתא בימי ניסן (ימי הקציר) ותשרי (ימי דריכת הבדים), ומתוך מעשה הזה נפתח לנו פתח להציץ על סדרי הישיבות בבבל. עיקר לימודם של חכמים היה בביתם, כאשר עסקו במלאכתם בשדה. הריש מתיבתא קבע מסכת שכולם למדו אותה במשך שנה (או חצי שנה). ובחדשי כלה (אלול ואדר), כאשר לא היו טרודים במלאכתם היו מתאספים כל בני תורה למתיבתא כללית להציע ספקותיהם לפני ראשי המתיבתא, לדבר איתם בלימוד ולשמוע את הכרעותיהם של גדולי תורה בהלכה. וכשנגמר הזמן הזה, היו הולכים כל אחד לביתו, ורק כמה מאות תלמידים צעירים, שלא היו טרודים בפרנסתם, היו נשארים להמשיך בלימודם.

* * *

רב שימש לא רק כראש הישיבה אלא גם כאב בית דין בסורא. הגמרא מספרת כמה מעשים על גישתו של רב כדיין.

       ט.       מסכת בבא מציעא פ”ג, ע”א

רבה בר בר חנא תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו. אמר ליה דינא הכי? אמר ליה אין, “למען תלך בדרך טובים” (משלי ב, כ), יהיב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי אמר ליה זיל הב אגרייהו אמר ליה דינא הכי? אמר ליה אין, “וארחות צדיקים תשמור” (שם).

        י.        מסכת יבמות ס”ג, ע”א

רב הוה קא מצערא ליה דביתהו כי אמר לה עבידי לי טלופחי עבדא ליה חימצי [קטנית] חימצי עבדא ליה טלופחי כי גדל חייא בריה אפיך לה אמר ליה איעליא לך אמך אמר ליה אנא הוא דקא אפיכנא לה אמר ליה היינו דקא אמרי אינשי דנפיק מינך טעמא מלפך [פעמים שהבן מחכים את אביו] את לא תעביד הכי שנאמר (ירמיהו ט’) למדו לשונם דבר שקר העוה וגו’

את היחס לאשתו, שמררה לו חיים, למד רב מדודו הגדול, רבי חייא.

      יא.      מסכת יבמות ס”ג, ע”א

רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו כי הוה משכח מידי צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה אמר ליה רב והא קא מצערא ליה למר א”ל דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא.

      יב.      איגרת רב שרירא גאון רבנן סבוראי

שכיב רב בשנת תקנ”ח ונהג שמואל בתריה לחודה ז’ שנין והויא חדא מתיבתא [והיתה ישיבה אחת]… ושכיב  שמואל בשנת תקס”ד, והוו תלמידיה, רב נחמן בנהרדעא ורב יהודה בפומבדיתא… ובשנת תק”ע שנה אתא פפא בן נצר ואחרבה לנהרדעא, ואזל רבה בר אבוה זקננו לשכנציב ולשלחי למחוזא [שמות מקומות]. והוה התם רב יוסף בר חמא אבוה דרבא [אביו של רבא], ורבנן דילן בפומבדיתא, דמן יומי בית שני הוה עקר גולה כדתנן בר”ה (כג, ב) עד שרואה את הגולה לפניו כמדורת אש, ואמר אביי גולה הוא פומבדיתא.

רב שרירא מביא תאריכים לפי מנין השטרות שהיה נהוג בזמנו. לפי דבריו יוצא שרב נפטר בשנת ד’ אלפים, ז’ לבריאת העולם, ושמואל נפטר 6 שנים אחריו. כעבור 4 שנים נחרבה נהרדעא, עירו של שמואל, והמתיבתא עברה לעיר פומבדיתא שבדרום בבל, ששם היה עיקר הישוב היהודי כל ימי בית שני.

מאז היו שתי מתיבתות הגדולות בבבל, בסורא ופומבדיתא. אמנם במותו של רב לא מינו לו יורש בישיבת סורא משום כבודו של שמואל, והוא היה ראש כל בני הגולה עד יום מותו. אחרי פטירתו התמנה רב הונא, תלמידו המובהק של רב, לריש מתיבתא בסורא. בימיו הגיעה הישיבה לשגשוג גדול.

       יג.      איגרת רב שרירא גאון רבנן סבוראי

ובתר שמואל מלך רב הונא דהוה מן בני נשיאה, וארבעין שנין מלך ורבץ תורה הרבה, דאמרינן בכתובות (קו, א) כד הוו מפטרי רבנן מבי רב הונא, הוו פיישי תמני מאה רבנן [כאשר היו עוזבים התלמידים את בית רב הונא לחזור לביתם, היו נשארים שמונה מאות חכמים], ורב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי[25], כד הוו מפטרי רבנן מבי רב הונא ונפצי גלימייהו [מאבק, משום שהיו יושבים על הארץ] והוה סליק אבק ומכסי ליה ליומא, [ומכסה את אור היום] ואמרי במערבא קמה לה השתא מתיבתא דרב הונא בבלאה.

את הישיבה החזיק רב הונא על חשבונו, מהכנסות, שהיו לו מקרקעותיו שהחכיר. על אישיותו של רב הונא וגישתו לעניני ממון למדנו מסיפור הבא:

      יד.      מסכת ברכות ה’, ע”ב

רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן, ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה, לעיין מר במיליה [יפשפש מר במעשיו] אמר להו ומי חשידנא בעינייכו אמרו ליה מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא? אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא, אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה [שמענו שלא נתת לאריס את חלקו בזמורות], אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב ליה כוליה, אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים  אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא, ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא.

אע”פ שבימיו של רב הונא היתה המתיבתא המרכזית בסורא, לא התבטלה המתיבתא בפומבדיתא (קול תורה לא נדם בה במשך כשמונה מאות שנה מיום הוסדה). בראשה עמד תלמידם של רב ושמואל, רב יהודה. שמואל קרא לתלמידו האהוב בשם “שיננא”, שפירושו – שנון, בעל הבנה עמוקה, לדעת ולהשיב על האתר לכל שאלה בדברים פשוטים וברורים.

      טו.      מסכת יבמות ס”א, ע”ב

תניא רבי אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה, אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך[26].

      טז.      ספר הקבלה להראב”ד

הדור השלישי רב חסדא ורבה ורב יוסף. רב חסדא היה תלמיד חבר לרב הונא וארבעה שנים קודם פטירת רב הונא בנה בית המדרש לעצמו, ואח”כ נפטר רב הונא, והיה רב חסדא ראש ישיבה עשר שנים שנת ארבע וששים.

אחרי פטירתו של רב יהודה (בשנת דנ”ט לבריאת העולם) שוב הפכה ישיבת סורא למתיבתא המרכזית תחת הנהגתו של רב חסדא. במותו, התעוררה שאלת הירושה, מי משני תלמידיו המובהקים של רב הונא, מתאים יותר לראשות הישיבה, וכך מספרת הגמרא.

       יז.       מסכת הוריות י”ד, ע”א

רב יוסף סיני[27], רבה עוקר הרים[28], שלחו לתמן איזה מהם קודם, שלחו להו סיני עדיף, דאמר מר, הכל צריכין למרי חטיא, ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה, מלך רבה עשרין ותרתי שנין, והדר מלך רב יוסף, וכל שני דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא חליף [לא הסכים לנהוג שררה בעצמו, ואף כשנצרך להקיז דם, לא קרא אומן אל ביתו, אלא הוא הלך בעצמו].

רבה בר נחמני היה תלמידם של גדולי הדור הקודם, רב הונא ורב יהודה.

למרות שנהיה לראש הישיבה וגדול הדור, נשאר רבה בר נחמני עני מרוד כל ימי חייו.

      יח.      מסכת מועד קטן כ”ח, ע”א

אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין רבה חיה ארבעין בי רב חסדא שיתין הלולי [עשה 60 חתונות לצאצאיו] בי רבה שיתין תיכלי [רבה שיכל 60 צאצאים] בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח.

אע”פ שהיתה פרנסתו דחוקה ביותר, גידל רבה בר נחמני יתום בתוך ביתו, הוא אביי המפורסם, ששמו נקשר בפלפול התלמודי יותר מכל החכמים.

      יט.      רש”י מסכת גיטין דף לד ע”ב

ונראה בעיני דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו ולמדו תורה שהיה יתום, השיאו את שם אביו נחמני, רבה סתם הוא רבה בר נחמני.

רשעי ישראל, ששנאו את רבה, משום שהוכיח אותם ולא נשא פני איש, העלילו עליו ועל ירחי כלה שהיו נהוגים במתיבתא שלו.

       כ.       מסכת בבא מציעא פ”ו, ע”א

אמר רב כהנא אישתעי לי רב חמא בר ברתיה דחסא, רבה בר נחמני אגב שמדא [מחמת אימת המלכות] נח נפשיה, אכלו ביה קורצא בי מלכא, אמרו איכא חד גברא ביהודאי דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל ,ירחא בקייטא וירחא בסתוא מכרגא דמלכא [מבטל שתים עשרה אלף גברים מישראל, חודש בקיץ וחודש בסתו מעבודת המלך], שדרו פריסתקא דמלכא בתריה ולא אשכחיה… ערק ואזיל לאגמא, הוה יתיב אגירדא דדקולא [גזע דקל קצוץ] וקא גריס, קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק, הקדוש ברוך הוא אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח [מי יכריע] נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות, שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה, אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני [נשבה רוח בין העצים], סבר גונדא דפרשי הוא אמר תינח נפשיה דההוא גברא [עדיף שאמות בידי מלאך המוות] ולא ימסר בידא דמלכותא, כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור, יצאת בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור. נפל פתקא מרקיעא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה, נפקו אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה אזלו לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי [צפורים מרחפות מלמעלה], אמרי שמע מינה התם הוא, ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא, נפל פתקא כל הפורש יהא בנידוי ספדוהו שבעה יומי נפל פתקא לכו לביתכם לשלום.

      כא.     איגרת רב שרירא גאון רבנן סבוראי

ובתר רבה בר נחמני מלך רב יוסף בפומבדיתא תרתין שנין ופלגא ושכיב בשנת תרל”ד. ובתריה מלך אביי תליסר שנין ושכיב בשנת תרמ”ט שנה (דפ”ד לבריאת העולם). והכי מפורש בפרק הנזקין (ס, ב) האי שיפורא הוה מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף רבה ולבסוף בי רב יוסף ולבסוף בי אביי, כלומר דהני הוו רישי מתיבתא. ושיפורא היא קופה דרבנן דמתיבתא, דמאי דאתי להון מישראל מותבי לגוה [השופר ששימש אצל רב יהודה, שימש בסוף גם את רבה, את רב יוסף ואת אביי, שהם היו ראשי המתיבתא, והשופר הזה הוא קופה של החכמים בני הישיבה, שאת הכסף שבא להם מעם ישראל היו נותנים בתוכה].

      כב.      מסכת ברכות מ”ח, ע”א

אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה למי מברכין, אמרי ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב, רבא אחוי לשמי טללא אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא, אמר להו רבה תרווייכו רבנן הויתו, היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע [הדלעת ניכרת בטיבה כבר משעת החניטה].

      כג.      מסכת גיטין ס’, ע”ב

רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי אמר ליה לותבן מר בעידנא [שיקבע זמן ללמוד אתו], אמר ליה אית לי עידנא לדידי, ולותבן מר בליליא א”ל אית לי מיא לאשקויי [אני צריך להשקות את השדה] א”ל אנא משקינא ליה למר מיא ביממא ולותבן מר בליליא א”ל לחיי. אזל לעילאי [היושבים סמוך למקורות הנהר] אמר להו תתאי [היושבים סמוך לסוף הנהר] שתו מיא ברישא אזל לתתאי אמר להו עילאי שתו מיא ברישא, אדהכי סכר מיסכר ואשקי [סכר רב שימי את מי הנהר, והשקה את כל שדותיו של אביי], כי אתא לקמיה דאביי אמר ליה כבי תרי עבדת לי [הקפיד עליו על שגנב את דעתם של בעלי השדות], ולא טעמינהו אביי לפירי דההיא שתא.

      כד.      איגרת רב שרירא גאון רבנן סבוראי

ולבתר אביי מלך רבא במחוזא דמן פומבדיתא הוה כדמפרש בהרואה בר הדיא מפשר חלמין [כמו שמפורש בברכות בפרק הרואה, על בר הדיא שהיה פותר חלומות]… דנח נפשיה דאביי ואתיא מתיבתא לקמך, ורבנן דכולי עלמא אכנפו לקמיה [וכל החכמים יתכנסו לפניך].

     כה.      מסכת כתובות ס”ז, ע”ב

ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר לו במה אתה סועד, אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן, אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דציבורא, א”ל אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא קאכילנא דתנינא “עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו” (תהילים קמה, טו), בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו, אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן, אמר מאי דקמא א”ל נענתי לך קום אכול.

במשך כל תקופת האמוראים, בנוסף לבבל, פעל מרכז תורני גדול בארץ ישראל. אך בימי אביי ורבא היו פרעות נגד יהודים בארץ הקדש, ואז חכמיה באו לבבל ונתקבצו סביב המתיבתא הכללית בפומבדיתא. כך התאחדו שתי שלשלאות של קבלה ביחד, ואז נגשו חכמים לבירור וליבון של כל קבלותיהם בפירוש המשנה והכרעת ההלכה. זו היתה עבודת הכנה לחתימת התלמוד תחת הנהגתם של רבינא ורב אשי, תלמידיו של רבא.

      כו.      רמב”ם, הקדמה ליד החזקה

ומכלל החכמים שקיבלו מרב הונא ומרב יהודה – רבה ורב יוסף. ומכלל החכמים שקיבלו מרבה ורב יוסף – אביי ורבא. ושניהם קיבלו גם מרב נחמן. ומכלל החכמים שקיבלו מרבא רב אשי ורבינא. ומר בר רב אשי קיבל מאביו רב אשי, ומרבינא:

      כז.      מסכת בבא בתרא ט”ז, ע”ב

ושעשה ישמעאל תשובה בימיו מנלן כי הא דרבינא ורב חמא בר בוזי הוו יתבי קמיה דרבא וקא מנמנם רבא, א”ל רבינא לרב חמא בר בוזי ודאי, דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים[29] א”ל אין והא דור המבול א”ל אנן גויעה ואסיפה קאמרינן, והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה, אדהכי איתער בהו רבא אמר להו דרדקי, הכי א”ר יוחנן ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, שנאמר “ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו” (בראשית כה, ט).

רבינא היה תלמידו של רבא, שנפטר קרוב לשנת דקי”א. גם רב אשי למד ממנו בצעירותו.

      כח.     מסכת מעילה ג’, ע”ב

אמר ליה רב אשי לרבא והא אמר עולא קומץ פיגול שהעלו לגבי מזבח פקע פיגולו ממנו.

     כט.     ספר הקבלה להראב”ד

הדור הששי רב אשי. ומימות רבינו הקדוש עד רב אשי לא מצאו תורה וחסידות וענוה וגדולה במקום אחד. בימי רב פפא שנת ארבע אלפים קכ”ז היה רב אשי ראש ישיבה בסורא ס’ שנה.

פרק ו’. חתימת התלמוד

       א.       איגרת רב שרירא גאון. רבנן סבוראי

ונהג רב אשי רשוותא במתיבתיה [כיהן בראשות המתיבתא] קרוב לשתין שנין. והיינו דאמרינן בפרק מי שמת (קנו, א) במהדורא קמא דרב אשי אמר לן הכי ובמהדורא בתרא דרב אשי אמר לן באנפא אחרי, דהכי תקינו רבנן למתני בכל שתא ושתא תרתין מסכייתא הן חסר והן יתר [שתי מסכתות, בין גדולות בין קטנות], דהדר תלמודא כוליה בתלתין שנין. וכיון דרב אשי מלך לקרוב שתין שנין הוו הכי תרי מהדורי ושכיב בשנת תשל”ח (דקפ”ז לבריאת העולם).

לא מדובר כאן על שתי מהדורות של עריכת תלמוד (במובן המודרני של מילה). מה שמתאר הרש”ג, היתה דרך המקובלת במתיבתות מאז ימי רב: כל שנה למדו שתי מסכתות וסיכמו אותן בירחי כלה באדר ובאלול. רב שרירא גאון רק מבליט אריכות ימיו המופלאה של רב אשי שבגללה הספיקו בזמנו לעבור על כל הש”ס (שכולל ששים מסכתות), שתי פעמים. כל מחזור נמשך שלושים שנה. ורואים פלאי ההשגחה על הדור הזה, כמו על דור חתימת המשנה. יש דור שמנהיגיו הולכים בדמי ימיהם ומשאירים לאחריהם חילם, וכאן נתברך רב אשי באריכות ימים נפלאה כך שיכל לנצח על כל המלאכה הגדולה עד סופה.

       ב.       הקדמת הרמב”ם למשנה

וכל מי שעמד אחריו ואחרי אותה החבורה הנכבדה לא היתה מטרתו אלא להבין דברי המשנה, ולא חדלו דור אחר דור מלעיין בה ולפרשה, כל חכם לפי ידיעתו והבנתו, ונחלקו במשך השנים בפירוש מקצת הלכות שבה. ולא היה דור שלא עיין בה וחדש ממנה חדושים ולמד ממנה למודים, עד שהגיע הזמן לרבינא ורב אשי שהם סוף חכמי תלמוד. ונתיחד רב אשי לחברם, וראה לעשות בדברי כל מי שהיה אחר רבינו הקדוש כמו שעשה רבינו הקדוש בדברי כל מי שהיה אחרי משה, אסף כל שמועות בעלי השמועות, ודברי עיון של המעיינים, ופירושי המפרשים, ובירר הקבלות ואספם. וכללה ידיעתו את הכל במה שחננו ה’ מאורך הרוח ואהבת הלמוד, וחבר התלמוד, וקבע מטרתו בו ארבעה דברים.

        ג.       מסכת בבא מציעא פ”ו, ע”א

רבי ורבי נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה.

כלומר, בימי רבינא ורב אשי נחתם תלמוד והתקבל על כל כלל ישראל כמקור מוסמך יחידי למסורת תורה שבעל פה. עד ימיהם כל חכם הורה הלכה על סמך קבלתו מרבותיו, מאז חתימת התלמוד כל חכם הבא להורות הלכה חייב לעשות זאת מתוך התלמוד.

       ד.       רמב”ם הלכות ממרים פ”ב הלכה א,ב

בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר “אל השופט אשר יהיה בימים ההם” (דברים יז, ט), אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.

בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין…

       ה.       רבי יוסף קארו. כסף משנה על דברי הרמב”ם הנ”ל

בית דין הגדול שדרשו וכו’. למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי וכו’. ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ”ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה, וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים.

רבי יוסף קארו מבאר את מקור דברי הרמב”ם לדבריו, ואומר שמצינו פעמים רבות במשנה שתנאים מתקופה מאוחרת חלוקים על תנאים מתקופה מוקדמת, וכן אמוראים מאוחרים חולקים על אמוראים מוקדמים. ושואל רבי יוסף קארו, אם כן מדוע לא חולקים אמוראים על תנאים, שהרי במקומות רבים בש”ס, מקשים על אמוראים ממשנה או ברייתא, והם צריכים לתרץ ולהסביר שהם סוברים כתנא אחר, ואם לא יתרץ כן ישאר קשה ולפי דברי הרמב”ם מותר לחלוק על דורות קודמים.

ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמרא, שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה:א”כ, זה שחכמי הדורות לא חולקים על דברי חז”ל בתלמוד, הוא מכח קבלת כלל ישראל.

        ו.        רמב”ם. הקדמה ליד החזקה

נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות ואלו הן: א) רב אשי מרבא. ב) ורבא מרבה. ג) ורבה מרב הונא. ד) ורב הונא מר’ יוחנן ורב ושמואל. ה) ורבי יוחנן ורב ושמואל מרבינו הקדוש. ו) ורבינו הקדוש מרבי שמעון אביו. ז) ורבי שמעון מרבן גמליאל אביו. ח) ורבן גמליאל מרבן שמעון אביו ט) ורבן שמעון מרבן גמליאל הזקן אביו. י) ורבן גמליאל הזקן מרבן שמעון אביו. יא) ור’ שמעון מהלל אביו ושמאי. יב) והלל ושמאי משמעיה ואבטליון. יג) ושמעיה ואבטליון מיהודה ושמעון. יד) ויהודה ושמעון מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי. טו) ויהושע ונתאי מיוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן. טז) ויוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן מאנטיגנוס. יז) ואנטיגנוס משמעון הצדיק. יח) ושמעון הצדיק מעזרא. יט) ועזרא מברוך. כ) וברוך מירמיה. כא) וירמיה מצפניה. כב) וצפניה מחבקוק. כג) וחבקוק מנחום. כד) ונחום מיואל. כה) ויואל ממיכה. כו) ומיכה מישעיה. כז) וישעיה מעמוס. כח) ועמוס מהושע. כט) והושע מזכריה. ל) וזכריה מיהוידע. לא) ויהוידע מאלישע. לב) ואלישע מאליהו. לג) ואליהו מאחיה. לד) ואחיה מדוד. לה) ודוד משמואל. לו) ושמואל מעלי. לז) ועלי מפנחס. לח) ופנחס מיהושע. לט) ויהושע ממשה רבינו. מ) ומשה רבינו מפי הגבורה. נמצא שכולם מה’ אלהי ישראל:

כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות. מהם ראשי ישיבות ומהם ראשי גליות ומהם סנהדרי גדולה. ועמהם בכל דור ודור אלפים ורבבות ששמעו מהם ועמהם. רבינא ורב אשי הם סוף חכמי הגמרא. ורב אשי הוא שחיבר הגמרא הבבלית בארץ שנער אחר שחיבר ר’ יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה. וענין שני הגמרות הוא פירוש דברי המשניות וביאור עמקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא. ומשני הגמרות ומן התוספתות ומספרא וספרי (ומן התוספות) מכולם יתבאר האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור הפסול והכשר כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני:

רב אשי וחבריו לא כתבו את התלמוד. הם רק ערכו אותו וכללו בו את כל התורה שבעל פה כפי שנמסרה מדור לדור. כאן המקום להתבונן, מי הם האנשים הללו, “מעתיקי השמועה”, שמימיהם אנו שותים. התכונה החשובה ביותר של דורות “מעתיקי השמועה” היא היחס שלהם לאמת. הבאנו כבר מספר דוגמאות, אך נסיים בדוגמה אחת מאלפת.

        ז.        מסכת פסחים כ”ב, ע”ב

תניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל “אתים”[30] שבתורה כיון שהגיע  ל”את ה’ אלהיך תירא” (דברים ו, יג) פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן, אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה’ אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים.

כמה קשה להודות על הטעות, וכ”ש לאדם מבוגר ונשוא פנים! בפרט כאשר מדובר על עקרון, שעליו השתית שיטת לימוד במשך שנים רבות – ולחזור ממנה בגלל פסוק אחד שלא הסתדר עם השיטה! וייתכן גם, ששמעון העמסוני ידע שאפשר לדרוש את הפסוק, כמו שדרש רבי עקיבא, אלא שנראה לו שפירוש זה הוא דחוק ולא רצה לתמוך בשיטתו על ידי תירוצים דחוקים, על כן פסק: “כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה”. כי האמת למעלה מכל חשבון! שמעון העמסוני לא היה יוצא מן הכלל, דוגמה שלו משקפת יחס אל האמת של דורות תנאים ואמוראים. צדק רבי עקיבא: כלפי אנשים כאלה צריך להרגיש יראת כבוד: “את ה’ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים”.

* * *

רב אשי וחבריו סדרו וערכו את התלמוד, אמנם בדורות הבאים נעשו שכלולים נוספים ועריכה סופית.

       ח.       ספר הקבלה להראב”ד

הדור השביעי מרימר ומר בר רב אשי וחבריהם הם סיימו את התלמוד בבלי ונחתם בשנת ד’ אלפים רס”ה ליצירה, ונתפשט בכל ישראל וקבלו אותו עליהם ולמדו אותו ברבים חכמי כל דור ודור והסכימו עליו כל ישראל, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ובימי רבה בר רב יוסף שהיה ראש ישיבה מרבנן סבוראי. נחתם התלמוד, וכמו שמונים שנה היו משהתחילו רב אשי וחבר אותו עד שנחתם ובשנת ע”ג למותו נחתם. אחר פטירת רב אשי, היה לראש ישיבה במקומו בסורא מרימר ה’ שנים ומת בשנת תקצ”ב, ואחריו רב אידי בר אבין עשרים שנה ומת בשנת ד’ אלפים רי”ב, ואחריו רב נחמן בר הונא ג’ שנים ומת בשנת ד’ אלפים רט”ו, ואחרי אלו ישב מר בר רב אשי על כסא אביו י”ג שנים, וי”ט שנים היו ימיו לפיכך קראוהו רב טביומי ומת בשנת ד’ אלפים רכ”ח… ואחריו רבה תוספאה ו’ שנים ומת בשנת ד’ אלפים רל”ג. חמשה אלו תלמידי רב אשי ויש מהם חבר כמרימר ורב אידי בר אבין, והשאר תלמידים, ובשנת מות רבה תוספאה גזרה מלכות פרס שמדות גדולות על ישראל כשקרב אידם של פרסייס פעם שנייה לבוא וכו’.

רב אשי ורבינא סידרו את התלמוד, ועל סידורם נתווספו דבריהם של רבינא ורב אשי עצמם ושל חבריהם אשר שמשו לפניהם – כל זה נתוסף בישיבתו של רבה[31], ולכן נקרא שמו בישראל רבה תוספאה. כל ההוספות האלה אינם אלא תוספת דברים קצרים מאד ונחוצים להבנת הסוגיא או הודעה מהכרעת פסק ההלכה למעשה.

       ט.       ספר הקבלה להראב”ד

ועוד היה לפרסיים מלך שמו הורמיז… ועוד מלכים אחרים גדולים וכולם אוהבים את ישראל עד שגברה מלכות ישמעאל והשמידום מתחת השמים. וקודם לכן הפך ה’ לבם לשנוא עמו ותפס מלך פרס שלשה מגדולי ישראל אמימר בר מר ינוקא בר מר זוטרא חברו של רב אשי, ורב משרשיא, וראש גלות והונא מר שמו, והרגם מלך פרס. ותפס נערי בני ישראל והוציאם בעל כרחם מן הכלל בטבת שנת ד’ אלפים קל”ד, ובאותה שנה היה רבינא ראש ישיבה שנה אחת, וכו’. הרי ז’ דורות של אמוראים וה’ דורות של תנאים וט’ דורות של הוראה בבית המקדש. נמצאו מימות זרובבל והעולים עמו עד סוף ימי רבינא ורב סימא בריה דרבא כ”א דורות והשנים תתכ”ו:

רבנן סבוראי

        י.        איגרת רב שרירא גאון רבנן סבוראי

ובתר רבינא איפסיקה הוראה… ואף על גב דהוראה לא הוות, הוו סבוראי דמפרשי [ולמרות שלא היתה הוראה, היו סבוראים שמפרשים את דברי הגמרא] דמקרבי להוראה ואקרי אינהו רבנן סבוראי, וכל מאי דהוי תלי וקאי פרשוהו [וכל מה שהיה תלוי ועומד, פרשוהו] כגון רב רחומאי ורב יוסף ורב אחאי ורב רבאי… וכמה סברי קבעו בגמרא אינון ורבנן דבתריהון נמי כגון רב עינא ורב סימונאי.

אחרי מותו של רבה תוספאה מתחיל דור חדש “דהוראה לא הוות” – כבר לא היתה הוראה דהיינו הסכמה וקבלת כלל ישראל לא להוסיף הוראה. רב שרירא גאון מחלק בין שתי מדרגות: אלו המפרשים שהיו קרובים להוראה, וחכמים שאחרים שאפילו לא היו קרובים להוראה.

      יא.      ספר הקבלה להראב”ד

סדר רבנן סבוראי:

הדור הראשון רב יוסי הוא ראש דרבנן סבוראי, היה לראש אחר רבינא ל”ח שנה, עד שנת ד’ אלפים רע”ד, ובשנת כ”ד לגדולתו שהיא ד’ אלפים ר”ס, והיא שנת תתי”א למנין שטרות, וקודם לחשבון ישמעאלים קכ”ג, נחתם התלמוד. כי בימי רב אשי הוחל להכתב, ובשנת ע”ג למותו נחתם, נמצא משנת כתיבת המשנה עד חתימת התלמוד שי”א שנה, ומשנת כתיבת המשנה עד שנתנו זו – היא שנת ד’ אלפים תתקכ”א – תתקע”ב שנה. ומשנת חתימת התלמוד עד שנתנו זו – תרס”א שנה, ומת רב יוסי בשנת ד’ אלפים רע”ד:

הדור השני מרבנן סבוראי וכו’ רב סימונא ורב עינא, רב עינא בסורא רב סימונא בפומבדיתא, והיה רב סימונא עד שנת ד’ אלפים ש’ כל אלה דור אחד הם. הדור השני תלמידי רב סימונא ורב עינא, ולא הוזכרו בשמותיהם כי הישיבות בטלו כמו (בערך) נ’ שנה אחר מות רב סימונא, עד שנת ד’ אלפים שמ”ט מפני שנאת מלכי פרס ושמדותיהם:

לפי הראב”ד, הישיבות נסגרו אחרי מות רב סימונא, וא”כ ההפסקה עד ד’ אלפים שמ”ט נמשכה קרוב לחמישים שנה. אבל רב שרירא גאון מביא נתונים שונים.

      יב.      איגרת רב שרירא גאון רבנן סבוראי

ובתר הכי רב רבאי מרוב[32], ומן מתיבתא דילן הוה ואמרין דגאון הוה, והויין שני שמד וצרות בסוף מלכות פרסיים, ולא הוו יכלין למקבע פרקי ואתובי מתיבתא ומדבר מנהג גאונים [לקבוע לימוד, ולהושיב ישיבה כמנהג הגאונים], עד בתר כמה שנין דאתו רבנן דילנא מפומבדיתא לסביבות נהרדעא למדינתא דפרוז שבור.

לפי דבריו, התחילו השמדות רק בדור הבא, וא”כ הישיבות היו סגורות כשלושים שנה ולא יותר. הפסקה כזאת אינה יכולה לנתק את שרשרת הדורות. נכון ששלושים שנה זה שנות דור, אבל אחרי שלושים שנה, נכדים יכולים ללמוד אצל דור סבותיהם, שעוד למדו בישיבות לפני סגירתם.

פרק ז’. תקופת הגאונים

       א.       איגרת רב שרירא גאון תקופת הגאונים

והויין שני שמד וצרות בסוף מלכות פרסיים ולא הוו יכלין למקבע פרקי ואתובי מתיבתא ומדבר מנהג גאונים עד בתר כמה שנין דאתו רבנן דילנא מפומבדיתא לסביבות נהרדעא למדינתא דפרוז שבור.

רב שרירא גאון קובע תחילתה של תקופת הגאונים מאותו זמן שרב חנן מאישקיא[33] פתח ישיבה בפרוז שבור, ובהמשך העביר אותה למרכז הישן בפומבדיתא, ונהיה לגאון הראשון. עשרים שנה מאוחר יותר נפתחה גם מתיבתא עתיקה בסורא. תואר “גאון” שהתקבל אז בבבל, ניתן לראשי מתיבתות הכלליות בסורא ופומבדיתא, ויש אומרים שפירושו – “מי שבקי בששים מסכתות של ש”ס” (גימטריה של “גאון” – 60). תקופת הגאונים נמשכה משנת דשמ”ט עד שנת דת”ת.

       ב.       ספר הקבלה להראב”ד

…רב חנן מאישקיא קבל מתלמידי רב סימונא, ואחריו רב מרי, ואחריו רב הונא, ואחריו רב חנינא, ואחריו רב חיננא, כל אלה דור אחד הם. ורב חנן מאישקיא בשנת ד’ אלפים שמ”ט היה לראש, ואחריו ד’ ראשי ישיבות ולא הוזכרו מספר שנותיהם:

        ג.       איגרת רב שרירא גאון תקופת הגאונים

ואמרי דהוה  בסורא אותו העת רב חיננאי, ורב חנא גאון פומבדיתא ומור רב יצחק גאון, והוא שהיה בפרוז שבור עת שכבשה עלי בן אבו טאלב[34] ויצא מר יצחק מן פרוז שבור לקראתו והקביל פניו בסבר פנים יפות, והיה בפרוז שבור היום ההוא צ’ אלף מישראל וקבלם עלי בן אביטאל’ בסבר פנים יפות.

למרות הכיבוש הערבי וחילופי השלטון עמדו הישיבות בכל תקפן, והיו מנחילים כל הקבלות מדורות הראשונים בכל מה שנוגע לגמרא. מראשית בואם של הערבים אנחנו יודעים כל סדרי הגאונים, גם בפומבדיתא גם בסורא, פרט לתקופה של שלושים שנה בפומבדיתא, שהסדר לא נהיר בגלל שהריש גלותא, ראש הרשות האוטונומית היהודית בבבל, התערב יתר על המידה בסדרי הישיבה.

       ד.       איגרת רב שרירא גאון תקופת הגאונים

ואחריו מר רב רבא… ובימיו היה בסורא מר רב הונאי גאון. ובתר מר רב רבה רב בוסאי. והיה בסורא בר רב ששנא… ובתריה מר רב בוסתנאי בפומבדיתא, מר רב הונא מרי בן מר יוסף הוה גאון בשנת אלף. ובתריה מר רב חייא ממישן. ובתריה מר רביא.

באיגרת רב שרירא גאון מובאת רשימה ארוכה מאד של גאונים שכל אחד מהם “מלך” (כיהן כגאון) שנים בודדות בלבד. הסיבה לכך היא בסדר מיוחד של מינוי הגאונים: כשנפטר ראש הישיבה לבית עולמו, היו ממנים במקומו את המבוגר ביותר מחכמי המתיבתא, ללא קשר לחכמתו. וזאת משום שמשרת הגאון, בעיקרה, היתה משרה של כבוד. הגאון קבע את המסכת הנלמדת, הוא פתח וסיכם את הדיון בישיבה, וחכמי המתיבתא היו צריכים ליטול ממנו רשות הדבור. אבל במהלך הדיונים והכרעת הלכה נטלו חלק כל החכמים שישבו לפני הגאון. הודות לסדר זה של מינוי הגאון לפי הגיל, נמנעו בכל תקופת הגאונים מאבקי יוקרה וכבוד, מלחמות של מפלגות, הקפדות ועלבונות. במשך מאות שנים היו מקרים בודדים של מאבקים, בעיקר כתוצאה של התערבות הריש גלותא במינוי.

       ה.       איגרת רב שרירא גאון תקופת הגאונים

קיא. ובתריה מר רב נטרונאי בר מר רב נחמיה, ומלך בשנת אלף ותלתין… בתריה מלך מר רב יהודה. ובתריה מלך מר רב יוסף… ובתריה מלך מר רב נטרוי כהנא בן מר רב אמונה ומן בגדד היה… וביומיה סליק רב אחא משבחא לארץ ישראל דמר רב נטרוי שמעיה הוה, וכד אדברינהו נשיאה עליהו סליק להתם. [ובימיו עלה רב אחא משבחא לארץ ישראל, שרב נטרוי היה שמשו, וכאשר מינו אותו נשיא עליהם, עלה לארץ ישראל].

        ו.        ספר הקבלה להראב”ד

ובימי רב שמואל זה היה רבי שמעון קיירא ולא נסמך לגאון וחבר הלכות גדולות בשנת אלף נ”ב לשטרות שהיא שנת ד’ אלפים תק”א בשנה השלישית לגדולת רב שמואל בר מרי… ואחר רב שמואל בר מרי היה רב אחא משבחא, וחכם גדול היה וחבר שאלתות שלו מכל מצות האמורות בתורה, והספר מצוי בידינו עד היום הזה, וכל הבאים אחריו בדקוהו ופשפשו בו, ושמענו שעד היום לא נמצא בו שום טעות בעולם. אבל לא נסמך רב אחא משבחא זה לגאון, מפני שנאת ראש גלות שבאותו הדור שהיה שונאו. וסמך שמש של רב אחא ושמו רב נטרונאי, וכעס רב אחא והלך לו מבבל לארץ ישראל ונפטר שם, והיה רב נטרונאי לראש י”ג שנה עד שנת ד’ אלפים תקכ”א:

רב אחא משבחא לא היה לא גאון ולא אב בית דין בוועד הכללי בפומבדיתא, אלא היה ראש ישיבה ותלמיד חכם חשוב, ורב נטרוי כהנא היה תלמידו, שישב לפניו ב”שימוש תלמידי חכמים”, ולכן כאשר בהתערבות ריש גלותא, מינו את רב נטרוי לגאון במתיבתא הכללית, עלה רב אחא לא”י, לא רק בגלל העלבון, אלא כדי למנוע מצב מביך, בו תלמיד יצטרך לתת רשות הדבור לרבו.

עכ”פ, הספר שחיבר רב אחא משבחא בא”י, “השאילתות“, הוא ספר הראשון מספרות הגאונים, הידוע לנו. בערך באותו זמן יצא עוד ספר מבית מדרשו של רב יהודאי גאון, שמלך בסורא שלוש וחצי שנים.

        ז.        ספר הקבלה להראב”ד

לאחר פטירת רב שמואל בשנת ד’ אלפים תקי”א היה לראש בפומבדיתא רב מרי הכהן מנהר פקוד שמונה שנים ומת בשנת ד’ אלפים תקי”ט. ואחריו רב אדא חצי שנה ונפטר באותה שנה. ואחריו רב יהודאי ג’ שנים ומחצה ומת בשנת ד’ אלפים תקכ”ג והוא חבר הלכות פסוקות… וסגי נהור היה.

הראב”ד כותב שרב יהודאי עצמו חיבר את ספרו, אבל זה לא כ”כ מסתבר, שהרי היה סגי נהור. לכן רבים אומרים שהוא עצמו לא כתב מאומה, אבל תלמידיו כתבו מה ששמעו וסדרו  קובץ הלכתי בשם “הלכות פסוקות דרב יהודאי גאון”.

אחרי שני ספרים אלו, יצא גם ספר שלישי, החשוב מהם – “הלכות גדולות” של ר”ש קיירא, שמזכיר הרבה פעמים את קודמיו, השאילתות וגם הלכות פסוקות. ספר זה שמש בסיס לפסיקותיהם של גדולי הרבנים בתקופת הראשונים, והוא מצוטט אין ספור פעמים בספריהם.

       ח.       ספר הקבלה להראב”ד

ובימיו (של רב יהודאי גאון) היה ענן ושאול בנו שר”י, וענן זה מבית צור היה ותלמיד חכם היה בתחילה, והכירו בו שמץ פסול מפני כן לא נסמך לגאון, וגם לא סייעוהו מן השמים להיות ראש גלות. ומפני הטינא שהיתה בלבו העלתה שרטון ועמד להסית את ישראל מעל קבלת חכמים מפי הנביאים, עדים כשרים מפי עדים כשרים כמו שסדרנו ספר זה, ונעשה זקן ממרא על פי ב”ד לבלתי שמוע אל השופטים, וחבר ספרים והעמיד תלמידים ובדה מלבו חקים לא טובים, כי אחר החורבן נדלדלו הצדוקין עד שעמד ענן וחזקם.

ענן ייסד את כת הקראים, שהעלתה מתהום הנשיה את הכפירה בקבלת תורה שבעל פה של הצדוקים מימי בית שני. בהמשך הכת התפשטה בתפוצות ישראל ואיימה על רצף המסורת.

       ט.       איגרת רב שרירא גאון תקופת הגאונים

ובתר רב מלכא, מר רב רבא בריה דרב דודאי זקננו… ובתריה מלך מר רב שנוי ולא האריך. ובתריה מלך מר רב חנינאי גאון כהנא בר מר רב אברהם גאון… ובתריה מלך מר רב מנשה בר מר רב יוסף…

ובאילין שני כלהון גאונים דהוו במאתא מחסיא עד שנת אלפא[35], לא נהירנא להו שפיר על הסדר, ואית בהון תפוכאתא וטריאתא דנשיאים דמעברין להון ומהדרין להו, ומה דבריר לנא כבר כתיבנא להון, אבל מן שנת אלפא ואילך קים לן בהון. [ובשנים הללו, כל הגאונים שהיו במתא מחסיא עד שנת האלף[36], לא ברור כל כך הסדר, ויש בהם תהפוכות ומחלוקות שהנשיאים העבירו את הגאונים והחזירו אותם, ומה שברור לנו כבר כתבנו, אבל מן שנת אלף ואילך ברור לנו הסדר].

קטו. ובאילין ק’ שני מאלפא ואילך דפרישנא להון גאונים דמלכו בפום בדיתא מלכו בסורא אילין גאונים: מר רב חיננאי מנהר פקוד חמש שנים. מר רב נהילאי הלוי מנרש י”ח שנים. אחריו מר רב יעקב הכהן מנהר פקוד י”ח שנים. אחריו מר שמואל י”ח שנים וכו’. ובתריה מר רב מרי הכהן מנהר פקוד ח’ שנים. ובתריה מר רב אחא חצי שנה. ובתריה מר רב יהודאי בר מר רב נחמן ג’ שנים ומחצה והוא נמי מפומבדיתא ולא הוה מאן דמפליג בחכמה בסורא כותיה. אף הוא נמי שקליה שלמה נשיא’ ומנייה להתם [ומינה אותו לשם] ומאור עינים היה [ועיוור היה]. והוא ואחיו היו גאונים בתרתי מתיבתא בפרק אחד, ובאותן הימים, בתריה נפק ענן. ובתרי מר רב יהודאי מר רב אחונאי כהנא בר מר רב פפא ח’ שנים. ובתר מר רב אחונאי כהנא בר מר רב הונא ה’ שנים. ובתריה מר רב מרי הלוי בר רב משרשיא ג’ שנים ומחצה. ובתריה מר רב ביבוי הלוי בר מר רבא מנהר פקוד עשר שנים ומחצה…, ואלו תומת ק’ שנה.

נביא רשימה מקוצרת של גאונים, שהורכבה מתוך אגרת שר שרירא גאון:

התפתחות מענינת בזמנו של רב עמרם גאון מסורא: קהילה מרוחקת בספרד פנתה אליו בבקשה לסדר להם נוסח תפילה כדי להשבית מחלוקות בבית כנסת. הוא שלח להם את הנוסח – וכך נוצר, למעשה, סידור תפילה ראשון. זה היה אופייני לאותה: קהילות רבות התפתחו בתפוצות ישראל, ואוכלוסייתם גדלה כל הזמן, אבל לא היו להם רבנים בעלי סמכות שיכלו לפתור את ספיקותיהם, ע”כ פנו ראשי הקהילות לגאוני בבל בכל השאלות הקשות. השאלה נידונה במעמד כל בני הישיבה: אחרי הצעת השאלה, הגאון היה מכבד תחילה את חכמי הישיבה לדון בשאלה, ומזה היה מתפתח מו”מ הלכתי. ראש הישיבה היה מקשיב לדיון ומסכם אותו, ואח”כ צווה לסופר לכתוב את התשובה. ובסוף כל חודש נקראו כל השאלות והתשובות במעמד כולם, ואז היה חותם עליהם הריש מתיבתא, ובכך נשלחו תשובות לבעליהם.

כך התחיל להתפתח סגנון חדש בספרות התורנית – ספרי שאלות ותשובות, שו”ת. ראשוני הקבצים של שו”ת שייכים לתקופת הגאונים, בתקופות מאוחרות יותר, ספרות זו פרחה עוד ועוד.

* * *

נחזור לרשימת הגאונים:

        י.        ספר הקבלה להראב”ד

ואחריו רב עמרם בר רב שישנא י”ח שנה, והוא שלח סדור תפילות לספרד. ובימי רב האיי בר רב דוד היה, ואחריו ר’ נחשון בר רב צדוק ח’ שנים… ואחריו רב מלכיה חדש אחד ונפטר. ואחריו רב הילאי בר רב מישאל ז’ שנים. ואחריו ר’ יעקב י”ג שנה, ואחריו לא היה במתא מחסיא חכם וראוי לסמיכה. אבל דוד בן זכאי ראש גלות, לקח אורג אחד ששמו רב יום טוב והקימו. ואחר כך שלח לארץ מצרים, והביא משם רב סעדיה אל פיומי, והיה לראש ישיבה במתא מחסיא ב’ שנים, אחר כך היתה מריבה גדולה ומחלוקת בינו ובין דוד בן זכאי הנשיא, כי ראשי גלות אלו לא היו בעלי אמת והיו קונים נשיאותם, והיה לדוד בן זכאי דין, ונעשה לו פסק דין כרצונו ולא כהוגן, ושלחו לרב סעדיה לקיימו ולא רצה, ושוב פעם שנייה שלחו ביד זכאי בנו לכוף לרב סעדיה, ואמר ליה אם לא תקיימהו אכה את ראשך במנעל, זעפו בני הישיבה וקמו כלם כאיש אחד והכו את בן הנשיא הרבה, והלך לאביו נכלם ומבוזה. והתחזק אביו במלכות ובכת גדולה מהקהל, ורב סעדיה בכת אחרת מהקהל, והעמידו את יאשיהו בן זכאי לראש גלות תחת דוד אחיו, ואחר כך נתחזק דוד ונתלה במלכות, והסיר את אחיו ובקש להרוג את רב סעדיה ונחבא רב סעדיה כמו ז’ שנים. ובמחבוא חבר כל ספריו. ורב סעדיה משועי יהודה היה, מבני שלה בן יהודה, מזרע רבי חנינא בן דוסא. והקים דוד בן זכאי [את] רב יוסף בר רב יעקב בר רב מרדכי. ואחר כך עשו שלום דוד הנשיא ורב סעדיה. ואף על פי כן לא הוסר רב יוסף ולא שב רב סעדיה לגאונותו, ורב יוסף היה גאון י”ד שנה. ואח”כ מת דוד בן זכאי, ואחריו נפטר רב סעדיה בשנת ד’ אלפים תש”ב, והוא כבן נ’ שנה, מן המרה השחורה, ואחר שחבר כמה ספרים טובים, ועשה טובות גדולות לישראל, והשיב תשובות על הצדוקין ועל הכופרים בתורה, ואחד מהם חמיאל בלכי בדה מלבו תורה, והעיד רב סעדיה שהוא ראה מלמדי תנוקות מלמדים אותם בספרים ובלוחות, עד שבא רב סעדיה ונצחם.

ישיבת סורא נקלעה לקשיים בגלל שהיתה ממוקמת בצפון המדינה, קרוב לבגדד, ושם ישבו קיבוצים  קטנים מבני ישראל, ולא היו הרבה תלמידים מקומיים. רק אישיותו המקרינה של גדול הדור, העומד בראשות הישיבה, יכלה למשוך אליה תלמידים וחכמים כאחד, ולכן כאשר נפטר ראש ישיבה  גדול ולא נמצא לו ממלא מקום כמותו, ירדה ישיבת סורא פלאים. במיוחד התחילה סורא להתדרדר במותו של רב מלכא (מלכיה), כאשר מיד אחריו  הלכו לעולמם גם רוב הזקנים מישיבה, והמצב הגיע עד כדי כך, ששנים מספר לאחר מכן, מינו אדם שלא היה ראוי לגאונות כלל.

במצב כזה היה צורך במינוי אדם גדול לגאון בסורא, ולכן ריש גלותא הביא את רב סעדיה גאון ממצרים (שהתפרסם בספריו ובמאבקו המוצלח נגד הקראים), הוא התחיל לבנות את הריסות המתיבתא, אבל לא השלים את המשימה בגלל מחלוקת שפרצה. מחלוקת זו, אחת ויחידה בכל תקופת הגאונים, התחילה בחילוקי דעות בין ריש גלותא לרב סעדיה גאון, ונגמרה במאבק מר בין מפלגות, וגרמה מריבות והרבה כעס. בכל תקופת הגאונים קרה לא פעם שראשי גלותא  התערבו במינוי הגאונים ולא תמיד על צד היותר טוב. אמנם לטובת הכלל סבלו בני מתיבתא את ההתערבויות הללו ולא עשו מריבות. כיון שמינוי הגאון היה בעיקר מינוי של כבוד ולא השפיע כ”כ על סדרי הישיבה, ומשום שחכמים, שראו את עצמם מועמדים לתפקיד, לא עזבו את המתיבתא כשנבחרו אחרים, אלא סבלו את עלבונם האישי והמשיכו להרביץ תורה ולהשפיע על סדר הלימודים בישיבה, כך שלא הייתה סכנה לתורה, לא יצאו חכמים למאבקים למען כבוד התורה.

אבל המקרה של רב  סעדיה היה שונה: היתה סכנה לקיומה של ישיבת סורא בכלל אם יפוטר רב סעדיה, כי רק בכח אישיותו אפשר היה לאסוף תלמידים. אף אחד אחר מן החכמים לא היה מוכן להתמנות במקומו, ולכן בחר ריש גלותא באברך צעיר, רב יוסף, אותו רצה למנות לגאון, ובזה הגדיש את הסאה: כל הישיבה יצאה למאבק נגדו, המחלוקת היתה מעכשיו בין ריש גלותא לבין כל חכמי הישיבה.

בשלב מסוים רב סעדיה הכריז על ריש גלותא חדש, במקומו של דוד בן זכאי, ותומכיו השתדלו אצל הכליף, שיכיר בהעברת המשרה. כאן קבלה המחלוקת מפנה חדש, הדבר יצא מכתלי בית המדרש והפך למאבק פוליטי שנוגע לכלל כולו. נמצאו אנשים שלא הסכימו להעביר את דוד בן זכאי, כיון שראו בו אדם אמיץ ובעל נסיון עשיר בפוליטיקה פנימית בבגדד, ע”כ קמה מפלגת התומכים בריש גלותא, שחבריה שחדו פקידי הכליף ע”מ להשאיר את דוד בן זכאי בתפקידו. היו גם מאמצי תיווך בין הניצים והם הצליחו בסוף, אבל זה היה כבר מאוחר: רב סעדיה נשבר מהמאבק ונפטר זמן קצר אח”כ, ועמו שקעה ישיבת סורא סופית.

      יא.      ספר הקבלה להראב”ד

הדור הששי בפומבדיתא, אחר רב האיי בר רב דוד היה לראש רב קימוי בר רב אחונאי בשנת ארבע אלפים תרנ”ג ה’ שנים ומחצה, ומת בשנת ד’ אלפים תרנ”ט. ואחריו ר’ יהודה בר רב שמואל, אבי אביו של רב שרירא ונפטר בשנת ד’ אלפים תרע”א. ואחריו הוקם רב מבשר הכהן בר רב קימוי גאון והנשיא דוד בן זכאי הקים רב כהן צדק בר רב יוסף. ולפיכך נחלקים. ונפטר רב מבשר וחזרו כולם לרב כהן צדק, ונפטר בשנת ד’ אלפים תרצ”ה. והיה לראש רב חנניא אביו של רב שרירא ה’ שנים ומחצה, ונפטר בשנת ארבע אלפים תש”א:

הדור השביעי, רב אהרן הכהן בן סרגמרה אחר פטירת רב חנניא, והיה סוחר ועשיר גדול, ומפני עשרו הוקם ולא מפני שהיה ראוי לכך. ומת בשנת ד’ אלפים תש”ב, ואחריו רב נחמיה שמנה שנים, ואחריו רב שרירא והאריך ימים, כי כמו ק’ שנים היו ימי שני חייו. וכשראה שהאריך ימים, ובנו רב האי היה ראוי להיות ראש ישיבה, סלק עצמו וישב בנו על כסאו, והוא רב האי גאון בר רב שרירא גאון בר רב חנניא גאון בר רב יהודה גאון.

רב שרירא התמנה לגאון בזמן קשה לכל בני בבל. הכליפות בבגדד איבדה כל כוחה והיתה קרובה להתמוטטות. במצב כזה, שליטיה, כמו שליטים רבים בתולדות עמנו, הוציאו את זעמם על יהודים – השעיר לעזאזל הנצחי. האוטונומיה, ממנה נהנו היהודים במשך כאלף חמש מאות שנים, היתה לצנינים בעיניהם; מעמדו של ריש גלותא הושפל, ולאחר מכן הגיע גם תורם של הישיבות – הם היו על הכוונת של השלטון בבגדד. רב שרירא עמד כסלע מול כל אתגרי הזמן במשך עשרות שנים, ובגלל עמידה איתנה זו, הישיבה המשיכה לפעול, חכמי הוועד השיבו תשובות לשאלות רבות שבאו מכל קצווי תבל, (זרם השאלות התגבר ככל שגדל זרם הפליטים, שברחו מבבל למקומות חדשים, שם השלטון לא התנכל להם כ”כ).

אחת השאלות הגיעה מעיר קירואן שבתוניסיה. הקהילה היהודית שם התמודדה עם השפעה גוברת של קראים, וראשיה בקשו מחכמי פומבדיתא להורות להם סדר קבלת תורה שבעל פה ורצף שרשרת הדורות – כך נולדה איגרת רב שרירא גאון המפורסמת.

      יב.      איגרת רב שרירא גאון שאלת רבני קירואן – שאלת רבני קירואן

שאילו רבנן דבקירואן לבבא דמתיבתא לבית דינא דמרנא רבנא [לשער הישיבה, לבית דינו של מורנו ורבנו] שרירא בריה דרבנא חנניא ברי’ דרבנא יהודה. ואתו הני שאילות בית דינא דמרנא ורבנא האיי דיינא דבבא [לבית דינו של מורנו ורבנו האי הדיין] ברי’ דרבנא ומרנא שרירא ריש מתיבתא. וששאלתם כיצד נכתבה המשנה, אם אנשי כנסת הגדולה התחילו לכתבה וכתבו מקצתה חכמי כל דור ודור עד שבא רבי וחתמה, וגו’.

איגרת זו, המבארת סדר הדורות, היא המקור הראשון לכל דברינו עד כאן.

* * *

בנו ויורשו של רב שרירא גאון – רב האי גאון, נקרא בפי דורות הבאים “הגאון”, בה’ הידיעה. רגע לפני שנר נכבה, השלהבת עולה למעלה באור מבהיק – כך גם בחברה אנושית. כמה עשרות שנים לפני התמוטטות מוסד הגאונות בבבל, עלה על כס הגאון בפומבדיתא אדם שהאיר באישיותו – הבלתי נתפסת בגדולתה – את שמי היהדות.

       יג.      ספר הקבלה להראב”ד

והוא הרביץ תורה בישראל יתר מכל הגאונים, ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו. והיו ימי חייו ס”ט שנה, ונפטר בערב יום טוב אחרון של פסח שנת אלף שנ”ה לשטרות שהיא שנת ארבע אלפים תשצ”ח[37]. וכמוהו לא היה לפניו בגאונים והוא היה סוף הגאונים ומבית דוד היה מזרע המלוכה. ומבני זרובבל בן שאלתיאל. והנשיאים וראשי גליות שהיו אחריו, וראיתי חותמו חתום על גליונים שהיה שולח, ואריה היה חקוק עליו כמו שהיה על דגל מחנה יהודה ודגלי מלכי יהודה. אבל מימי ישמעאלים לא נהגו ראשי גליות שררה כהוגן, אלא היו קונין אותה בממון רב מן הישמעאלים כמו מוכסים, והיו רועי אליל ולא רצו הוריו להיות ראשי גליות וחזרו לגאונות, והוא מזרע רבה בר אבוה, והלשינו פריצי ישראל ברב שרירא ורב האי ותפשם המלך ישמעאל ובזו כל אשר להם, ולא השאיר להם שום מחיה בעולם. ונתלה רב שרירא בידו אחת והוא כבן ק’ שנה ולא הוסרו מגאונות. ובשנת ד’ אלפים תשכ”ח היה רב שרירא לגאון. ובשנת ד’. אלפים תשנ”ח היה רב האי לגאון וגאונתם היתה ע’ שנה. רב שרירא ל’ שנה ורב האי ארבעים שנה. ודורו דור שמיני בגאונות:

בני ישיבת רב האי הקימו חזקיה ראש גלות, בן בנו של דוד בן זכאי, והושיבוהו על כסא רב האי ז”ל ועמד שנתים, והלשינו בו אל מלך ישמעאל מלשינים ותפסו המלך ואסרו בברזל וענה אותו בכל מיני ענוים, ולא השאיר לו משתין בקיר וברחו שני בניו לספרד וכו’.

הישיבה בפומבדיתא לא נסגרה מיד עם פטירת רב האי גאון, אע”פ שגורלה כבר נחרץ. פרפורי הגסיסה נמשכו עוד שנתיים, משום שהאוניה עוד לא הגיעה ליעדה…

      יד.      ספר הקבלה להראב”ד

ואחר חזקיה ראש ישיבה וראש גלות פסקו ישיבות וגאונים, וקודם לכן היה סבה מאת הקב”ה שנכרת חוקם של ישיבות שהיה הולך אליהם מארץ ספרד וארץ המערב ואפריקא ומצרים וארץ הצבי, וכן היתה הסבה שיצא ממדינת קורטובא שליש ממונה על ציים שמו בן דמאחין, שלחו מלך ישמעאל בספרד ושמו עבד אל רחמאן אל נאצר. הלך ממונה על ציים אדירים לכבוש ספינות אחרות ועיירות סמוכות לספר, והלכו עד חוף הים של ארץ ישראל, ונסבו אל ים יון והאיים שבו, ומצאו אניה ובה ד’ חכמים גדולים היו הולכים ממדינת בארי למדינה נקראת ספסתין. וחכמים אלו להכנסת כלה היו הולכים[38], וכבש בן דמאחין האניה, ואסר את החכמים. האחד היה ר’ חושיאל אביו של רבינו חננאל, והאחד רבינו משה אביו של רב חנוך, אסרוהו עם אשתו ועם רב חנוך בנו, ורב חנוך בנו עודנו נער, והשלישי ר’ שמריה בר’ אלחנן. והרביעי איני יודע שמו. ובקש השליש לכפותה לאשתו של רב משה ולענותה, כי היתה יפה ביותר, והיא צעקה אל רב משה אישה בלשון קודש, ושאלה ממנו אם הנטבעים בים חיים בתחיית המתים אם לא, והוא השיבה “אמר ה’ מבשן אשיב אשיב ממצולות ים” _(תהילים סח, כג), וכששמעה דבריו הפילה עצמה בים וטבעה ומתה. וחכמים אלו לא הגידו לאדם בעולם מה טיבם ומה חכמתם, והשליש מכר את רב שמריה באלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה למצרים והיה לראש. ומכר את ר’ חושיאל באפריקא בחוף הים, ומשם עלה אל מדינת אלקירואן שהיתה בימים ההם חזקה מכל מדינות ישמעאל שבארץ המערב, ושם היה ר’ חושיאל לראש, ושם הוליד את רבינו חננאל בנו. ובא השליש לקרטובא ומכר שם ר’ משה ור’ חנוך בנו, ופדאוהו אנשי קורטובא, וכמדומין היו שהוא עם הארץ. והיתה בקורטובה בית הכנסת ששמה כנסת המדרש, והיה שם דיין ששמו ר’ נתן וחסיד גדול היה, אבל לא היו אנשי ספרד בקיאין בדברי רבותינו ז”ל, ואעפ”כ באותו מעט שהיו יודעין היו עושין מדרש ומפרשים ועולים ויורדים. ופירש ר”נ הדיין על כל הזאה טבילה, והיא במסכת יומא, ולא ידע לפרשה, ור’ משה יושב לפאה אחת כמו שמש, וקם אל ר’ נתן ואמר לו, רבי פשו להו טבילות, וכששמע הוא והתלמידים את דבריו תמהו זה אל זה, ושאל ממנו לפרש להם ההלכה ופירש להם ההלכה כהוגן. וכל אחד ואחד שאל ממנו שאלות בכל הספיקות שהיו להם, והשיב תשובות ברוחב חכמתו, והיו בעלי דינין מחוץ למדרש שלא היה להם רשות ליכנס עד השלמת התלמידים פסיקתם. ובאותו היום יצא ר’ נתן והלכו אחריו בעלי דינין, ואמר להם אני איני דיין וזה הלובש השק והאורח הוא רבי ואני תלמידו אהיה מהיום, ואתם מנוהו על קהל קורטובא דיין וכן עשו.

שוב חוזר אותו המחזה שראינו בחורבן בית ראשון: רגע לפני שעלה הכורת על ישיבות בבל, יד נעלמה הוציאה את גדולי החכמים משם, הכניסה אותם לספינה אחת ושלחה שודדי ים כדי להביאם לספרד וצפון אפריקה, שם יוכלו לייסד מרכזי תורה חדשים. במשך 850 שנה היה מרכז התורה ולבו של עם ישראל על אדמת בבל, אבל עכשיו הגיעה שעתו. כל עוד לא הוכנו מקומות תורה חדשים, כל עוד הספינה המשיכה בדרכה, עמדו הישיבות, למרות כל פגעי הזמן. אך כאשר הגיעו ארבעת השבויים לחוף מבטחים, נסגרו ישיבות בבבל. אבל השרשרת לא נותקה!

שלשלת  הדורות ממשה רבינו עד תקופת הגאונים

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

וכאן לסיום פרק זה אביא את יוחסין משפחתי – “אלוף”
כפי המובא בסדר הדורות למקובל האלקי
הרב יחיאל בן שלמה היילפערין זצוק”ל זיע”א
ד’ אלפים תרע”ז ד”ה רב יעקב נטרונאי.

מתועד רבי נתן אלוף בן רבי יהודה גאון
שהוא דודו של רבי שרירא גאון נכד רבי יהודה גאון,
המיוחס בן אחר בן לדוד מלכנו חי וקים.

[1] מזניחים את השדה, מלשון שדה בור.

[2] שם אמורא.

[3] היה רוכב על סוס בשבת, וראה שמוליכים קורה לתלות עליה את יוסי בן יועזר

[4] ראה את הסוס שהרכיבני אדוני, וראה את הסוס שהרכיבך אדונך

[5] דהיינו, כאשר מביאים קרבנות לבית המקדש, יש דין שצריך לסמוך – להישען על הקרבן, ונחלקו חכמים האם מותר לעשות סמיכה זו ביום טוב, או אסור מפני שמשתמשים בבהמה כאשר נשענים עליה.

[6] לשון שבועה.

[7] עבדו של ינאי המלך הרג אדם

[8] תבא גם אתה הנה

[9] שמם – וריק מן התורה

[10] כאשר ינאי המלך טבח חכמים

[11] מפני שהיו מזרע גרים.

[12] שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

[13] עשה עצמך כאילו אתה חולה, ויבואו כולם לדרוש בשלומך, והבא דבר מה מסריח ושים אצלך שיאמרו שכבר נפטרת, ואז יבואו תלמידיך להרים את מיטתך, על מנת שלא ירגישו אחרים שאתה קל, שהרים הם יודעים שחי קל ממת.

[14] היה צריך לומר לו, לוקחים צבת ולוקחים את הדרקון והורגים אותו ואת החבית משאירים שלמה

[15] באותו זמן לבש את נעלו האחת, רצה ללבוש את השניה ולא הצליח, רצה לשלוף את הראשונה ולא הצליח

[16] מה אפשר לעשות, יביאו איש שאינך שמח לראותו, ויעבור לפניך

[17] שהיה שרוי בתענית ארבעים שנה, בניסיון לבטל את גזירת חורבן בית המקדש.

[18] עכשיו, כשיש קרבן עומר, אסור לאכול מהתבואה החדשה לפני הקרבת העומר.

[19] הם שהוציאו את רבם מירושלים הנצורה, כנ”ל.

[20] במקור הבא, מובא סיפור ‘תנורו של עכנאי’, בו מסופר על ויכוח הלכתי שהיה בין התנאים, ועל נסיונו של רבי אליעזר להוכיחו על ידי אותות ומופתים.

[21] זה שאני חריף מחבריי, הוא משום שראיתי את רבי, רבי מאיר מאחוריו.

[22] תלמידים היו יושבים לפני רבי, בשורות מסודרות לפי מעלתם, ורבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, מספר שהוא היה יושב 17 שורות אחורי רב.

[23] כך היה הסדר בסנהדרין, כי אם היו שואלים תחילה את הגדול, היו הבאים אחריו מהססים לחלוק עליו, לכן קבעו שיתחילו בקטן, שכל אחד יוכל להביע את דעתו ללא מורא.

[24] שנת 219 למניינם.

[25] שלשה עשר אמוראים, היינו חכמים השומעים שעור מפיו של ראש הישיבה ומשמיעים דבריו לרבים זה מכאן וזה מכאן ומלפנים ומלאחור ומתחלקים למקומות הרבה שהיה העם רב בבית המדרש.

[26] וכן הוא גם במסכת בבא בתרא קע”ב, ע”ב,  על סוגיא שונה, אמר רב חסדא לרבה שיעיין היטב, כי בערב יבוא רב הונא לשאלו.

[27] מעלתו בבקיאות.

[28] מעלתו בסברא חריפה.

[29] ובישמעאל נאמר: “ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה, ושבע שנים, ויגוע וימת ויאסף אל עמיו” (בראשית כה, יז).

[30] בכל מקום בתורה שכתובה המילה “את”, היה דורש שמילה זו באה ללמדנו על תוספת מסויימת שאינה כתובה בתורה. כך למשל, כבד “את” אביך ואת אמך, “את” לרבות אחיך הגדול.

[31] זהו אינו רבה בר נחמני הנזכר לעיל בין האמוראים.

[32] רוב הוא שם עירו.

[33] הנזכר להלן, אישקיא זהו שם מקומו.

[34] חתנו של מוחמד וכליף הרביעי.

[35] לפי חשבון שטרות.

[36] לפי חשבון שטרות.

[37] היא שנת 1038 למניינם.

[38] יש משערים שהכוונה היא לגיוס תרומות לישיבות בבל, שערכו ירחי כלה פעמיים בשנה.

אם תעברו כאן על הבלוג
אתם תמצאו שהרשומה הזו שאתם הולכים לקרוא
מגיעה כתרגום להמון שאלות שנשארות פתוחות
לאחר קריאת רשומות  מלפני… נאמר 20 שנה…